לא כתבתי כבר הרבה זמן. יכול להיות שנשברתי, שאין כבר מה לכתוב על ביבי, אשתו ויורש העצר. ושהמפלגה שלה אני מצביע החליטה להעסיק את קלוגהפט בעל הרקורד המרשים. אז נשברתי. אבל אתמול קרה משהו מאוד מעניין והחלטתי לשתף.
מזה זמן אני מחפש עובדת זרה "חדשה" לאימא. הישנה פוטרה לפני כחודשיים ואימא זקוקה לעזרה. אתמול הגיעה לראיון בחורה ממולדובה ש"קנתה" אותי, וחשוב מכך, את אימא!, תוך מספר דקות. אחת המטפלות המרשימות. בחורה לעניין, עברית טובה, עושה רושם ישרה, חרוצה, מוכנה להשקיע, ומוכנה שלא לעבוד בשבת, המלצות מכאן ועד קישינב. בקיצור מושלמת!
במהלך השיחה, כחלק מהסיכום על שבת ועל כמה חשוב לקחת חופש יום אחד ולהתאוורר, ביקשה הבחורה גם הפסקה של שעתיים כל יום. לי ולאימא נראתה הבקשה כסבירה. אין המון עבודה ואימא יכולה לוותר על השהות של העובדת לשעתיים. קיבלנו את בקשתה. Long story short, היא החליטה שלא לעבוד אצלנו אבל בד בבד עם החלטתה להבריז קיבלה אימא מידע משני מקורות על "מולדביות".
המקור הראשון היה מבת דודתי האהובה מחיפה. "אל תיקחי עובדת ממולדובה. קראתי בפייסבוק שהמטפלות ממולדובה מבקשות שעתיים חופש כל יום ובזמן הזה הן עובדות בזנות".
פייר, סיפור טוב! גם עסיסי, גם מכליל בחורות ממדינה שלמה (כמו שפעם דיברו על "הרוסיות"), וגם פוגע בול בקונספט של ה"שעתיים".
מאתמול, מיטב הכוחות של משפחת עשת מנסים לאתר את פיסת הצואה הזו בפייסבוק, ללא הצלחה. בת דודתי טוענת שקראה את זה לפני "חודש-חודשיים" והפנינה העיתונאית אינה זמינה כעת.
זה הזכיר לי את הקטע שעשה ג'ון אוליבר בתוכניתו לפני כשבועיים תחת הכותרת "facebook – we’re a toilet ".
הנה הוא להנאתכם.
היום, היתה התפתחות נוספת בתחום "common knowledge", בנושא יצאניות ממולדובה. על ידי המבשלת הסרבית של אימא. "מזל שלא לקחת את הבחורה ממודלובה", היא אמרה. "בעלי עובד בשופרסל וכולם יודעים שהמולדביות לוקחות שעתיים (שוב המספר המנצח הזה….) כל יום כי הן זונות".
הצלבת שני המקורות גרמה לאימא לוותר כליל על עובדות ממדינה שלמה.
ועכשיו אנו ממשיכים בחיפושינו אחר "הפיליפינית המושלמת", מהודו, סרי לנקה או אולי מאוזבקיסטן.
קוראים יקרים, אני מאוד זקוק לעזרתכם. תגידו לי מתי אני יכול לחזור לשחות.
מעשה שהיה כך היה.
יום רביעי בערב, אני סוף סוף הולך לשחות. התכנון הוא שעה ורבע, לתת 4 ק"מ ולהיות מאושר. אני מגיע לכניסה לקאונטרי ואחד מהצוות עוצר אותי ומודיע: "הבריכה סגורה לכ 45 דקות. ילד עשה צרכים במים". להלן תגובותיי:
רפלקס הקאה מיידי (בקושי הצלחתי שלא לפלוט), אבל כנראה שריחמתי על איש הצוות כי ידעתי שאין איש ניקיון פנוי לנקות את ההקאה שלי – כולם הרי עסוקים בקקה.
חייכתי אליו ואמרתי "להתראות מחר".
כבר בהליכה לרכב עלתה במוחי השאלה האם אני באמת יכול מחר להיכנס למים האלה?
והתשובה שלי, נכון לעכשיו (כמעט 4 ימים אחרי) היא לא.
וכן אני יודע שזה אדיוטי והקוליפורמים הם חלק אינטגרלי מחיינו, בים, בבריכה וכמובן גם בתחום הקולינריה – בהרבה מאוד מסעדות (איכס…). אבל אני פשוט לא מסוגל לדמיין את עצמי נותן עבודה במים, פה פעור ו… (שוב איכס). כבר ירדתי לרזולוציות של "למה לא שאלתי מה השאיר הילד? בלוק או רצרצת?"
אז נשאלת השאלה, מתי אפשר לחזור למקום האירוע? אם אתם הייתם "יודעים", כמה זמן הייתם צריכים כדי שהזוהמה תתנקה לכם מהראש?
דונו וחוו דעתכם!
בינתיים – הנה מה ש bill murray, השחקן האהוב עלי, עשה במעמד דומה. תהנו!
או במילים אחרות, מזל טוב, אני "מבוגר" ויש לי קטרקט! אבל לא על זה אני כותב היום, כלומר חלקית על זה, תנו לבן אדם להתבכיין קצת!
היום אני כותב על אובדן הפרטיות המוחלט שלנו מול הטכנולוגיה.
סיפור העיניים שלי מתחיל לפני מספר שבועות, עם ירידה מהותית באיכות הראייה שלי בעין שמאל. מיכאלה, חברתי הוותיקה, בדקה אותי ומיד הודיעה – קטרקט. ורק קטרקט שזה חדשות טובות. ניתוח מאוד קל, החלמה מהירה, ראייה מצויינת ועתיד וורוד!
עד כאן הכל אחלה. אבל במהלך כל יום שלישי אני, עם מנגנוני ההגנה המאוד מפותחים שלי, צחקתי על הנושא בקטע של "זהו, אני זקן", "תם הטקס" ועוד מגוון ביטויים מורבידיים. את ה"דאחקות" ביצעתי גם בטלפון עם אימא (שכמובן צדקה וביצעה דיאגנוזה מדוייקת יום לפני!) ועם דני.
ואז ביום רביעי שעבר, נכנסתי ל ynet כדי לקבל עדכונים על סגירת הכבישים בתל אביב (סובב ______ פרסומת לחברה כלשהי) וקיבלתי את זה בעמוד הראשי:
אני מתמקד בשני אייטמים בעמוד זה. הראשון הוא הפרסומת של "דרך הים". מעיסוקי כ webmaster של חברת תשוט, אני רגיל לראות פרסומות שתולות של כל המתחרים, ודרך הים יושבים על העמוד הראשי של ynet, כבר יותר משבוע.
סטיתי קצת – זקן עם קו מחשבה חלש….
אבל הידיעה החדשותית מתחת ל"קייט הדוכסית בהריון", הפתיעה אותי. איזה מקריות חשבתי (לכמה שניות אני חייב להודות!) הנה כתבה על ניתוח קטרקט, בדיוק מה שאני צריך לדעת, נגיש כאן עבורי.
נשכתי בפיתיון.
גיליתי כתבה מאוד פרסומית על עדשות מגע וטיפולי עיניים וגם קישור למשהו מלפני חודש על קטרקט. רק אז הבנתי שמישהו ריגל והכתבה נשתלה במיוחד לכבודי, עקב מצבי החדש – אדם שמתעניין פתאום בקטרקט.
עצרתי הכל וביצעתי בדיקה על פעילותי אונליין. והתוצאה היא זו: לא גיגלתי על הנושא, לא ג'ימלתי על הנושא, לא שלחתי ווטסאפים ולא עשיתי לזה לייק בפייס . הדרך היחידה של האח הגדול (זה של אורוול, לא של קשת) לדעת על החדשה הרפואית שלי, היא להאזין לנייד שלי. סביר להניח שזה קרה דרך פייסבוק, שפתוח תמיד ומסתבר כבן לוויה מאוד אקטיבי.
וכן, זה שאני עדיין משתמש בפייסבוק גם גם הוא סימן לגילי המתקדם……..
לפני כשבועיים שודרג סוף סוף הסלולרי של ברכה. לאחר מחקר מקיף שכלל את הקריטריונים גודל מסך, התאמה לצרכים ומחיר והמלצות חמות של חברים, נקבע המכשיר הזוכה: – note 4X של חברת xiaomi. יופי של מכשיר!
בהפעלה הראשונה שמתי לב שהניירת שהתקבלה עם המכשיר כללה רק את החוברת הבאה:
כשראיתי את החוברת נזכרתי מייד באחד מפרקי southpark האהובים שבו אף אחד לא קורא את "תנאי השימוש" של חברת אפל וכתוצאה מכך החברה מתחילה לבצע ניסויים מזעזעים בבני אדם בעיר.
אז הנהלת xiaomi כנראה ראתה את הפרק הנ"ל ועל פי the marker, החתימה אותי על הצהרה דרקונית בסינית. כדי שתדעו על מה אתם חותמים כשאתם קונים את מוצרי xiaomi, הנה התרגום לעברית :
אני, סמל (במיל.) יובל עשת מצהיר בזאת שאני מאשר את תנאי השימוש בסמארטפון של שיאומי או בשירותים שלה, מסכים לשאת בכל הסיכונים, לקחת על עצמי חבות משפטית מלאה אם אתנגד לעקרונות הבסיסיים שנקבעו בחוקה של הרפובליקה העממית של סין ומתחייב בזאת שלא לחתור תחת המדיניות הדתית הלאומית של סין.
כבר העליתי מספר פוסטים בעבר על אבא, משה שנפרד מאיתנו באפריל השנה. אז הנה סיפור על אימא, ברכה, ואני חייב להזהיר אתכם, זהו אחד הסיפורים הטובים! ואפילו יש לו happy end!
הסיפור מתחיל לפני הרבה חודשים.
מוי ובטי, חברים מאוד טובים שלי מחתנים את ביתם מיכל עם בח"ל. תאריך החתונה הוא החמישי ביולי. מבערך מרץ, מוי לא מפסיק לדבר על ארוחת הבוקר שתוגש בסיום החתונה. הרי זו חתונה מקסיקנית לעילא ובנוסף על אוכל מעולה וטקילה בשפע, חתונה כזו במקסיקו מסתיימת בבוקר, עם ארוחת בוקר (chilaquiles, huevos rancheros, ועוד. מתכונים ניתן למצוא באתר יאמי.קום…).
אז ביום רביעי בערב אנחנו מגיעים לחתונה ואכן השמחה הייתה גדולה. לאחר החופה התחילה ההשתוללות, קצת טאקוס אבל בעיקר טקילה. למוי חבורה די מאוחדת של חברים שאוהבים את המטבח המקסיקני כך שכל מביני העניין הסתודדו ליד בר הטקילות (שהיה נפרד מהבר הראשי) והברמנית עבדה קשה.
די מהר פיתחתי "שיטה". טיפה אוכל (לא הרבה, באמת), שתי טקילות (היו מעולות – תודה מויצ'יק!), ריקודים, סיגריה בחוץ, וחוזר חלילה. מוי הבין די מוקדם שארוחת בוקר ב 5-6 לא תהיה. אז הוא הזיז אותה ל 02:00. לי יש סבלנות…
בין הסבלנים האחרים כמה עשרות חברים משותפים, שהיכרנו דרך מוי ובטי במשך השנים, כולל רופא שאותו אני מכיר כ 15 שנה ושהיה מעורב בטיפול באבא. אחלה בן אדם!
השעה בערך 01:30 (של השישי לחודש…). אנחנו יושבים בחוץ ומעשנים סיגריה של בין ריקודים וטרום ארוחת בוקר. הרופא ומשפחתו יוצאים ונעצרים לידינו. אני גוער בו על כך שהוא מפספס את ארוחת הבוקר של מוי. אשתו מסבירה לאוה שמחר יש לבעלה יום מאוד ארוך. ואני משחרר אותו עם המשפט הבא: "לא הייתי רוצה להיות מצונטר שלך מחר". צחקנו, אמרנו לילה טוב והם המשיכו לביתם.
כפי שהובטח, ארוחת הבוקר הייתה נפלאה!
היום שלמחרת התנהל בעצלתיים, כמו שצריך להתנהל יום חמישי של "אחרי". אני אפילו לא זוכר אם עשיתי שוק עם דני באותו היום, אבל הנה פירוט האירועים שהחלו אחה"צ, חלקם על הדקה המדוייקת:
17:24: שיחה מברכה (שאיתה לא דיברתי מעשר בבוקר…): "יובלי, אני באמבולנס בדרך למיון. היה לי אירוע לבבי". וזהו. שיחה של כמה שניות שהכניסה אותי לטירוף.
אני "טס" לאיכילוב,חונה, רץ למחלקת טיפול נמרץ לב ומגלה שפיספסתי את אימא בדקה, ע.ב. בצנטור (וכן לקח לי זמן להבין שהאותיות בעצם מעבירות את המידע שעשת ברכה בצנטור).
מחלקת טיפול נמרץ לב היא מחלקה מיוחדת. בניגוד לכל חויותי (המרובות מידי) במחלקות האחרות, כאן מיד ניגשה אלי המזכירה וכשרק אמרתי ברכה עשת, היא הזמינה רופא שראה את אמא ודיבר איתה לפני כניסתה לצינטור. "תוך רבע שעה ייצא אלייך מישהו מהצוות ויעדכן אותך אבל היא בידיים מאוד טובות". "תוך רבע שעה" קרתה תוך 5 דקות. ד"ר שחר (הרופא השני שמדבר איתי, ואני כאן רק כמה דקות!) כבר עידכן אותי על הפרטים. איזה עורק היה סתום, התקף הלב שאמא עברה "כנראה באיזור 3 אחה"צ" ועל כך שיהיה בסדר אבל "עם לב אף פעם אי אפשר לדעת". זה גרם לי מייד לחייג לדני שיגיע מהר! משפט הסיום שלו "היא ביידים הכי טובות שיש" עבר לי כמה ק"מ מעל לראש…
דני מגיע ומתיישב איתי ועם צ'ריטו למה שיכול להתפתח לאירוע מורט עצבים (על המסך ראינו ראשי תיבות של מצונטרים שנמצאים שם כבר 10 שעות!). אבל אז מודיעה לי המזכירה שהמצנטר בדרך אלינו. השעה היא 18:53.
אני קופץ מהמקום ומחכה במסדרון עם עצבים מאוד חשופים. הדלתות נפתחות ומולי מגיח, עם חיוך ענק, החבר שלי מ 01:30. אני מביט בו ואחרי מספר שניות כשהמוח שלי יוצא מההלם, אני מתחיל לקלל. קללותי היו מאוד עסיסיות אבל אחרי שחיבקתי אותו הפסקתי. באיזו חוצפה אתה מציל את אימא שלי אחרי מה שאמרתי לך אתמול מאוחר בלילה?
הרופא אכן טיפל באימא היטב ובסיכום שלו הוא תיאר בעייה שאיננה עוד. "זהו, עד 120" הוא סיכם.
מוסר השכל?
אל תשתו יותר מידי טקילה? או
אין להתדבח עם רופאים? (משום תחום!! אפילו אם נראה לך שלא תזדקק להם ב 24 השעות הקרובות….).
משפחת עשת הרימה היום כוסית לכבוד יום ההולדת הראשון בלי אבא. ואז אנה המבשלת אמרה "היום משה בן 92. אם הוא היה חי".
היום אנחנו 11 שבועות בלי אבא. אבל מי סופר?
אני רוצה לספר לכם על שיחה מרתקת שניהלתי עם אבא שלי לפני מספר שבועות. כן, לאחר מותו. מהשלישי באפריל, היום שבו אבא נפטר, אני מדבר אליו הרבה. הוא בדרך כלל לא עונה. הסיפור הבא הוא על הפעם היחידה שבה הוא כן ענה ובאלגנטיות המרשימה של אינג. משה עשת.
עקב קצת עומס עבודה מי שהיה אחראי על עזרה לאימא בסידור פיזי של אינשטיין 75 היה בעיקר דני. באחד מימי הנקיונות מתקשר אלי דני ומספר לי שאבא השאיר שלוש מזוודות ג'יימס בונד נעולות בארון. "צריך לפתוח ומפתחות אין בנמצא". סיכמנו שאני אקח אותן אל ידיד מנעולן שיש לי ואטפל בנושא.
אני מגיע לאימא ומוציא את שלוש המזוודות מהארון ומגלה שהאמצעית, חומה יפיופה עם אותיות M ו E משני צידי המנעולים, היא סמסונייט עם קוד. הבטתי במספרים ו"נכנסתי לראש של אבא". ניסיתי 007 ומייד התביישתי כי ברור שאבא לא יהיה כזה "שטנצי". אז ניסיתי 008 כי "אני אחד יותר". גם לא הלך. ואז חייכתי וסובבתי את הספרות ל 196. 19 ביוני, יום הולדתו של משה. נפתח!
והתכולה? מכל טוב! שטר "הרצל" של 100 לירות, כרטיס טיסה ללונדון (ינואר 1984):
פנקסי צ'קים גמורים, כמה מטבעות מברזיל ודי הרבה פנקסים מישיבות עם איורים מרשימים של קידוחים. הנה משהו מקצועי: גם בפורטוגזית, גם עם אחוזים וגם משהו עם כוחות סוס. וגם כמובן נעול במזוודת ג'יימס בונד. איזה איש!
ואז בכיס צדדי של התיק אני רואה שני מפתחות קטנים.
אבא, זה המפתח למזוודה מספר שתיים שאלתי? ניחשתם. תשובתו הייתה חיובית.
התכולה של המזוודה השנייה הייתה כמעט זהה לראשונה: עוד פנקסי צ'קים, כמה עטי פארקר, (שלאחר שקניתי להם מילויים חדשים – אני משתמש בהם היום), מגבונים לחים ממסעדת ראוף ואתינה (סירקה 1995).
וכמובן זוג מפתחות למזוודה מספר שלוש.
כך נפתחו כולן. פשוט על ידי תקשורת בין בן לאבא. ככה זה כשאבא אוהב ואהוב. הוא איננו אבל לגמרי נמצא. בלב. ואפילו עונה לשאלות!
הכל החל עם פיצוץ בצנרת, הפרקט התנפח, הרצפה הורמה והבית, לא בפעם הראשונה הפך לארגז חול אחד גדול. כחלק מהנסיונות שלי ושל אוה לשרוד, התחלנו לרוקן חלק מכונניות הספרים שלנו ואוה ניצלה את הבלאגן והייאוש של כולנו והצליחה לשכנע בן למשפחת עשת לזרוק משהו! זו משימה שהיא בדרך כלל בלתי אפשרית כי ברור שאני לא יכול לוותר על המגאזין שעיתון הארץ הוציא לקראת המונדיאל של 2002, שבו זכתה ברזיל. אבל הפעם הייתי "נדיב" ודי הרבה ספרים לא רלוונטיים, נתרמו.
ואז הגיע תורו של הספר General Chemistry של Deming. זהו ספר שחשבתי שאבי, אינג'. משה עשת העביר אלי למיאמי בשנת 1984, כדי שיעזור לי עם לימודי הכימיה שהיו חלק מהתואר הראשון. מהדורה זו של הספר ראתה אור בשנת הלידה של משה, 1925. עכשיו בשנת 2016, הספר עמד להיזרק אבל אז ביצבצו מתוכו גיזרי עיתון. פתחתי ונדהמתי. מסתבר שמשה הצעיר, שנולד בחיפה נהג לעקוב אחר המלחמה ומשנת 1941 ואילך, נהג לגזור ולשמור את מפות המלחמה שהופיעו בעיתון.
בשבוע שעבר לקחתי את הספר לאבא שאוהב לומר בחודשים האחרונים בהקשר של היכולות הקוגניטיביות שלו, ואני מצטט: "הקומה החמישית כבר ריקה לגמרי והרביעית גם כן כבר לא משהו….".
אבא קלט את הספר בידי ממרחק ואמר "נתתי לך את הספר כי שמרתי בפנים מפות ממלחמת העולם השנייה".
מנפלאות המוח האנושי בגיל 91 והצצה לאותו המוח בגיל 16…
הנה חלק מהמפות. על כולן יש תאריך בכתב ידו של אבי.
אירופה:
אירופה "הקלאסית" בשחור – 2.3.1941
יוון – 7.4.41. "הפולשים נתקלים בהתנגדות נמרצת של הצבא היוני"
החזית המזרחית – 25.2.1943
מפת ההפצצות באיטליה 20.7.1943
משטר וישי
המצב במזרח התיכון 12.6.1941
אפריקה
שלושת החלקים של סומליה ( סומלי האיטלקית, הבריטית והצרפתית) 26.3.1941
רומל בלוב 13.11.1942
היאפאנים (האיות במקור)
האוקיינוס השקט. 11.12.1941 (ארבעה ימים אחרי….)
יאפאנים ובריטים נלחמים במלזיה 15.12.1941 (שבוע לאחר הכרזת המלחמה של יפן על ארה"ב)
מפת האי סינגאפור עם דקלי קוקוס, בריכות מים ו"גבעות" שכנראה נוספו בכתב יד. 13.2.1942
טוב אז רשמית, אחרי כשלושה שבועות, צריך לקום מהשבעה. וזה לא עוזר שבמהלכה, טובים אחרים הצטרפו לדיוויד בקונספט של ashes to ashes. גלן פרי, פול קנטנר מ Jefferson airplane (אני מעדיף את זה על פני starship…) ובאותו היום גם הזמרת הנפלאה של הלהקה, Signe Toly Anderson. אז קפצתי לברלין וביקרתי באתר ההנצחה המאולתר לזכרו של דיווד.
הכניסה לבית
מכתב מרגש שילד השאיר לדיוויד
הנה שיר מתקליט שקניתי בברלין: סרט אנימציה משנות ה 80 שאת המוסיקה שלו כתב Roger Waters ואת שיר הנושא הנפלא כתב ומבצע Bowie.
וגם ניתן כבוד לחצי מלהקת jefferson airplane שהצליחה לשרוד את גיל 27 ונפטרה בשיבה בינונית בשבוע שעבר. יהי זכרם ברוך.
היום הרביעי והחמישי לשבעה. לכבוד סוף השבוע אגדיל את מיכסת השירים לשלושה. והיום הנושא הוא אהבה.
השירים מוגשים כרונולוגית ולפחות מבחינתי, גם עולים בסולם הריגשיות – השלישי פשוט ממיס אותי כל פעם מחדש….
הראשון, love you till Tuesday:
Oh, beautiful baby"
My heart's a flame, I'll love you till Tuesday
My head's in a whirl and I'll love you till Tuesday
Love, love, love, love you till Tuesday
Da da da dum
"Well, I might stretch it till Wednesday
הנה ציטוט מהשני Soul Love:
All I have is my love of love"
"And love is not loving
הנה ציטוט מהשיר השלישי wild is the wind:
Love me, love me, love me, love me, say you do"
Let me fly away with you
"For my love is like the wind
יום שלישי לשבעה. היום נתענג על שיתוף הפעולה של דיוויד עם לו ריד.
הידעתם? בתמונה עכביש הנקרא loureedia – על שם הזמר. שתי תכונות מרכזיות לעכביש זה הן עורו הקטיפתי ואזור מחייתו – underground. ועל כן שמו. לחנונים שבינינו אני ממליץ על המחקר המקורי של Jeremy Miller מ 2012:
The velvet spiders: an atlas of the Eresidae – Arachnida, Araneae
ועכשיו לשני שירים שביצעו בואי וריד ביום הולדתו ה 50 של בואי:
בזמן שאני (ילד בן 11) וכל בני ישראל עסוקים במלחמת הישרדות מגולן ועד אופירה, משחרר דיוויד תקליט עם מיטב הלהיטים של חברה שהופיעו בשכונה שלו בלונדון (למרות שאת השיר המצורף כתבה להקה מאינדיאנה שבארה"ב הרחוקה והוא התפרסם באנגליה על ידי להקה מליברפול).
מכרי יודעים שאני רוחש כבוד רב לאמנים מובילים ומותם בטרם עת של לו ריד ואריק איינשטיין העציב אותי. אך מותו של דיוויד, גיבור הילדות שלי, הכניס אותי לתהליך אבל. וכחלק ממנהגי האבלות של אתאיסט יהודי, אציין את מותו במשך שבעה ימים. כל יום החל מהיום, אעלה שיר אחד שאני מקווה שיוציא אותי מההלם ועל הדרך יעשה לנו קצת טוב על הלב.
אז יש מחשב נייד חדש מארה"ב וכמו תמיד צריך להוסיף למקלדת שלו את אותיות שפת הקודש. כיוון שאני כבר מבוגר ולא בדיוק זוכר איפה ביצעתי את המשימה לפני שלוש שנים (כן, כן מחשב מחזיק אצלי שלוש שנים!), אני מגגל בזריזות "חריטת מקלדת עברית תל אביב" ובמקום הראשון – מודעה ממומנת – אני מקבל את קציר-גרף. אני מרים טלפון ומסתבר שאפשר להגיע מייד ולוקח 30 דקות לפנק את המחשב עם אותיות בעברית לתפארת. יצאתי לדרך.
אני מגיע למקום שאיקונוגרפית – הוא הרחוק ביותר ממודעה ממומנת שאפשר לדמיין. משה מ"קציר גרף" יושב ברחוב צ'לנוב 15, החסום עקב עבודות תשתית. אז אני מסתובב ברגל עם מחשב נייד, עובר ביעף את המקום ושומע צעקה מבפנים – הי זה כאן! אני עוצר ונכנס פנימה ופוגש את משה שאומר "ראיתי אותך עם מחשב ביד אז ידעתי שאתה מחפש אותי. פה אנשים לא מסתובבים עם מחשבים ביד".
הוא שואל באיזה צבע אני רוצה את האותיות בעברית ואנחנו מסכמים על צהוב (למרות שכבר עם בחירת הצבע שנינו מעירים משהו על מכבי ומגלים ששנינו "אדומים"). "תחזור עוד חצי שעה ותביא 100 ש"ח במזומן". חזרתי קצת לפני וביקשתי רשות לצלם את תהליך העבודה על מה שהוא אחד הסמלים של עולמנו הטכנולוגי – המחשב הנייד, תוך שימוש בכלים low tech קלאסיים – מחרטה מיושנת, צבעי טמבור/נירלט, מכחול והרבה מיומנות וניסיון.
כל "האירוע" היה קסום עד כדי חריגה מהרגלי לא לפרסם או לקדם דבר בבלוג שלי והמלצה חמה להשתמש בשירותי החריטה של משה. הנה תיאור מצולם של התהליך:
מפרקים את המקשים ומבצעים את החריטה:
האות "ב" הוספה למקש C
לאחר מכן משה מוסיף את הצבע. צהוב עולה!
משה צובע חלק ניכר מהמקש ואז, עם מטלית, מסיר את העודפים. הנה המוצר המוגמר אחרי ייבוש:
את הפנינה הבאה שלח אלי חברי הטוב ינאי. לטענתו זוהי מודעה שהופיעה בסוף השבוע בידיעות LA, הורסיה המקומית של ידיעות אחרונות.
חלית? נפצעת? – פנה לשרה הקדושה.
בקריאה ראשונה המודעה מאוד שיעשעה אותי אבל במחשבה שנייה התחלתי להתעניין.
אני סובל כרגע מפריצת דיסק ואפילו הבחור שמטפל בי, אלוף העולם בפיזיותרפיה, לא הבטיח (וגם לא הצליח) לפתור את בעיות הגב שלי בפעם אחת.
שרה פותרת "את כל בעיותיך" בברכה אחת. כיוון שזה נשמע מאוד מבטיח – התחלתי לבדוק.
הנושא הראשון שעליו הייתי חייב להתפשר הוא "העברית". לי באופן אישי ברור שצריך לומר "אדם כלוא בתוך הרגשים הבלתי נשלטים שלו" ולא ככתוב, אבל החלטתי להתגמש בנושא. שרה כנראה יושבת המון זמן בארה"ב ושפת הקודש קצת נשחקה.
בשלב השני החלטתי לבדוק את ה – references שלה. מהמלל הבנתי שסבא הוא קדושולכן שרה היא גם קדושה. כיוון שלא כתוב זצ"ל, אני מניח שסבא עדיין משרלטן באזור לוס אנגלס רבתי. חיפוש אינטרנטי מיד מצא את פנחס וסרמן – ואפילו יש רחוב על שמו בירושלים! שרה לא שיקרה חשבתי.
מה רבה הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שהפנחס וסרמן החשוב היה פנחס יהודה וסרמן – רב של קהילה ברומניה עם סיפור מאוד מעניין. ושכנראה אין לו שום קשר לקדוש לבית גלבר.
אז הגענו למבוי סתום ופשוט צריך להאמין לשרה. בפעם הבאה שאני בארה"ב (713 זה בטקסס) ארים טלפון ואבדוק במה היא יכולה לעזור.
בינתיים, אם שרה במקרה רואה את הפוסט, אנא עיזרי! L5 היא החוליה החלשה אצלי ומאוד אשמח לטפל בה אחת ולתמיד…..
זו מפלגה מאוד מעניינת פשוט כי היא כללה (עד יום רביעי שעבר) את "עופר ליפשיץ". עופר ליפשיץ, למי שלא זוכר, הוא בחור נורמטיבי, "מלח הארץ" שבשנת 2004 אלוהים אמר לו להקים מפלגה ולגאול את עם ישראל. אז הוא הקים מפלגה בשם ברית עולם אבל משום מה אלוהים לא השקיע בקמפיין ועופר לא נבחר. הפעם ברית עולם נתנה את הפלטפורמה למפלגת העם (הזמנית) וזו תילחם בשחיתות, על ידי הקמת משרד ממשלתי ייעודי לנושא. עופר היה עד לפני מספר ימים מספר 1 ברשימה. לאחר התפטרותו הפתאומית (הוא גם לקח איתו את לימור – מספר 16 ברשימה ואת אליהו – מספר 23), עומדים כיום בראש הרשימה איש עסקים בשם יהונתן כסיף ורפי רותם, חושף שחיתויות ברשות המיסים.
עופר ליפשיץ ואלוהים עזבו אותם לפני מספר ימים
המפלגה שעברה חיש קל מהזוי – להגיוני לחלוטין. שווה בדיקה!
תומכי מפלגת הדמוקראטורה
הרשימה הזו דרשה ממני תהליך לימוד – פשוט כי לא הבנתי את המילה המרכזית בשמה.
בתחילה היו לי שתי תובנות:
1. שהמילה דמוקראטורה היא איזשהי ורסייה של המונח דמוקרטיה + אולי קורט דיקטטורה או אולי קצת תיאוקרטיה – אבל אני לא סגור על זה!
2. ששם המפלגה הוא "תומכי מפלגת…" ולא סתם מפלגת הדמוקראטורה.
בקיצור – אנשים מעניינים. אתר המפלגה טוען שזוהי "מפלגה להגשמת הציונות וערכי הדמוקראטורה". לא עזר לי כל כך, אז המשכתי לנבור. למפלגה שלוש מטרות:
1. שינוי שיטת הבחירות, בחירת ראש הממשלה, הנשיא וחברי הכנסת.
2. חוקה חדשה למדינת ישראל. (אני אישית לא ידעתי שיש לישראל חוקה ישנה…)
3. שינויים בכל מערכות ישראל. (אם הבנתי נכון, אין הכוונה למלחמות ישראל….)
כמו שסבתא בלה ז"ל היתה אומרת – "נו שויין".
אבל מה זה דמוקראטורה?
אין תשובה.
ברשימה 29 חברים, שזה מספר מרשים ביותר (למרות ש 6 מהם הם בני משפחת חכימי…..)
הנה תמונת "פוטו רצח" של מנהיג המפלגה (כנראה שזה דורון חכימי)
אי אפשר להצטלם במיוחד לאתר אינטרנט של מפלגה?
והנה הסלוגן שישכנע אתכם להצביע עבור המפלגה:
מפלגת כלכלה בראשות האחים גולדשטיין
על פניו, המפלגה נשמעת לגיטימית לחלוטין ואפילו ההתייחסות לאחים דניאל ובן-ציון בשם המפלגה, לא שונה ממפלגות גדולות ומובילות, כמו לדוגמה "הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה" (שרה כנראה רצתה שיהיה לכולם מאוד ברור לאיזה תפקיד רץ ביבי, אחרת אני לא מבין למה לא מספיק "בהנהגת ביבי"). חוץ מזה, מפלגת כלכלה הייתה לפני שנתיים בראשות "יוליה שמאלוב ברקוביץ" הידועה לשימצה ולכן חשוב לספר על הנהגה חדשה למפלגה.
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל אז התחלתי לגגל, ושומו שמיים מה מצאתי.
הנה שתי פרסומות, לא מצונזרות! בכיכובה של לין, ה"אמה" הידידותית של המפלגה! משחק משובח, בחורה צעירה שמתפשטת, מיניות זולה (אבל מאוד מאוד זולה), ובסוף אפילו קצת אלימות. מי צריך יותר מזה?
מה שהכי הפתיע אותי זה שהאחים הקשוחים אפילו לא הציעו ללין מקום ריאלי במפלגה.
אם נהניתם משלוש המפלגות הראשונות אני משוכנע שתתענגו לגמרי על הבאות. היום אספר לכם על מפלגה אחת שזכתה בקטגורית "השם הקליט של השנה":
פרח – שפע, ברכה, חיים ושלום נץ-המהפך בחינוך, דיור, צה"ל ושלום אמיתי.
(אני נשבע לכם שזה שם המפלגה למרות שלא את כולו אני מבין).
מעמוד הבית של המפלגה ברור שכל אחד יכול להצטרף וכמו שתראו בתמונת עמוד הבית, הרצוג (אבא של בוז'יל'ה), בגין (אבא של מספר 11 בליכוד) וזלמן שז"ר כבר הצטרפו. שז"ר (כנראה בגלל שאין לו ילדים במפלגות מתחרות), שילם רק 3 ש"ח כדמי חבר, לעומת ה 12 ש"ח של חבריו ז"ל למפלגה (אני בודק את חוקיות האפלייה!).
הרצוג, בגין ושז"ר כבר הצטרפו!
מצע המפלגה הוא מסמך מאלף ושווה ניתוח מפורט.
מטרת המפלגה
המפלגה מיועדת למטרה אחת בלבד, לעזור בכל דרך אפשרית לכל אזרח במדינת ישראל, ברוח צו האלוקים, "ואהבת לרעך כמוך" "זה כלל גדול בתורה
הערה שלי: למרות "המטרה האחת בלבד", המשך המסמך כולל פירוט על מגוון "מטרות על" נוספות כולל הורדת מחיר הדירות, הורדת מחירם של כל מוצרי היסוד או הפסקת "רצח החינוך" או כמו שהם אומרים:
"באמת זו מטרת העל הראשונה, אלא שהביצוע שלה הוא קשה שבעתיים משני המטרות הראשונות, ולכן היא המטרה השלישית" (במקור זה "שני המטרות". אני הייתי מחליף את זה לשתי המטרים...)
סניפי המפלגה
גם לגבי סניפים הגישה של המפלגה חדשנית:
"המפלגה תקים סניף בכל עיר, עיירה, או מושב, בה בחרו יותר מאלף איש לפרח. עם "לשכה לפניות הציבור", פתוחה לקהל לפחות פעמיים בשבוע שתקבל כל אזרח אפי' מי שלא בחר בה כלל. ותשתדל לעזור לו בכל תחום שהוא, אפי' שאינו קשור לכנסת כלל".
שתי הערות שלי: 1. מישהו אמר קיבוצים? 2. לפחות פעמיים בשבוע! הם למדו משהו מהחילונים…
אז איך מצטרפים אתם שואלים?
קל ביותר!
"כל חבר "פרח" ששילם דמי חבר בסך 12 ש"ח לכל שנת 2015, ללא הבדל גזע, דת ומין, והוא תושב א"י או כל יהודי מכל קצוות העולם, ששילם "דמי חבר" יוכל להגיש "מועמדות" לכהן כחבר כנסת או שר מטעם "פרח", או להמליץ על חבר שהוא מכיר אישית, שייכהן כשר בממשלה או כחבר בכנסת ישראל".
הצהרת המתמודד
אם שילמתם את דמי החבר ואתם מתמודדים לכנסת מטעם פרח, עליכם קודם כל לחתום על הדברים הבאים:
1. ה"מתמודד" מצהיר שהוא נאמן לאבינו שבשמיים ולתורתו, שהיא ה"שולחן ערוך" עם כל המפרשים, והוא נאמן לדעת "גדולי התורה" כפי שהיו"ר יביאם לפני מוסדות התנועה, תוך נאמנות לגדולי התורה, אפ' בדבר שנראה על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין.
2. ה"מתמודד" מצהיר בזאת שאינו מגיש מועמדות, בשביל פרנסה, או בשביל כבוד מנופח, אך ורק כדי לעשות טוב לכל ישראל, בארץ ובעולם ואפילו למי שלא בחר כלל ב"פרח", ולכן ה"מתמודד" תורם בזאת לצדקה למוסדות "פרח", את כל משכורתיו במשרות "פרח".
3. ה"מתמודד" מביא "ערבות בנקאית" בסך 180,000 ש"ח (10,000 כפול ח"י שקלים חדשים) לבטחון שיציית לכל הוראות "בית הדין הגדול" של "פרח. הערבות בתוקף עד 1.1.2020 לפקודת היו"ר הרב שלום (נראה לי שכאן עלינו על ה"קאטש" – עד כאן it was too good to be true…).
4. לאחר ש"המתמודד" ייבחר לכהונתו, הוא לא יתראיין כלל וכלל, כמו האלופים בצה"ל, והוא מתחייב לציית לתקנון תנועת "פרח".
חיש מהר עברו להן שנתיים והנה אנחנו שוב צריכים להחליט מי ישב בממשלה ויקבל הוראות משרה נתניהו. להזכירכם אחוז החסימה הועלה במהלך הקדנציה החולפת ל 3.25% על ידי איווט ליברמן תחת ההנחה ש "כל הערבים אותו דבר" ולכן הם חייבים להתאחד. זה אכן קרה. אבל תוצר לוואי נוסף של העלאת אחוז החסימה היה אמור להיות "ויתור" של מפלגות קטנות שזוכות רק לכמה אלפי קולות, מלרוץ לכנסת ה 20. הרי התהליך לא זול ודורש מאמצים אדירים מהמתמודדים.
הופתעתי לגלות ש 26 מפלגות רצות לכנסת ושרוב הקטנטנות ממשיכות במשאן לעבר הייעד – הכנסת. בשבועות הקרובים אספר לכם על מפלגות אלה. הנה שלוש מפלגות לשיפוטכם:
מגנים על ילדינו – מפסיקים להאכיל אותם פורנו
כן, נכון – זה השם של המפלגה. האותיות שלה עוד לא "סגורות" אבל היא אחת משלוש המפלגות שמבקשות את האותיות "קן" (אותיות שעלה ירוק בדרך כלל מקבלת עקב הקונוטציה לקנאביס). לפני שנתיים נקראה המפלגה "עתיד אחד – נלחמים בסם החדש" כאשר הסם החדש לא היה "קנ" – קנאביס אלא פורנוגרפיה. המפלגה הסירה את עצמה מרשימת המפלגות יומיים לפני הבחירות.
מה שמעניין אותי במפלגה זו (מעבר לנושא העסיסי) הוא שברשימה רק אדם אחד – יחזקאל שטלצר. אני מנסה להבין ממיטב היועצים המשפטיים מה יקרה אם חזי יעבור את אחוז החסימה. כיוון שאחוז החסימה עומד על שלושה ורבע אחוזים מכלל הקולות הכשרים, אם חזי יקבל כ 130 אלף קולות הוא יצטרך "לגרד" עוד 3 חברי מפלגה שייכנסו איתו לכנסת. למה הוא לא רשם אותם? מה זה אומר על אדם שלא הצליח לספק רשימה מצומצמת של אנשים "חיים" עם מספר זהות? הוא יכול היה לפנות לשכן, לספר שלו, למוכר בסופרמרקט. לדעתי מישהו היה מסכים.
יחזקאל שטלצר – יו"ר
וכך נראה עמוד הבית של המפלגה:
מגינים על ילדינו – שני בחורים מאוד שמחים!
הפיראטים – פ
הפיראטים קיבלו 2000 קולות בבחירות האחרונות לכנסת. להזכירכם, המפלגה הפיראטית הישראלית היא ארגון שמאלני פעיל מאוד, עם מסרים מאוד מתוחכמים ושנונים. הנה מה שכתוב בהצהרת היסוד שלהם:
"על יסוד השאיפה הטבעית של האדם לחופש ושחרור, ועם התפתחות הטכנולוגיה והמחשבה המדינית – אנו מייסדים את מפלגת הפיראטים במטרה להוביל ולהשתתף בתהליכים מקומיים ועולמיים המקדמים את חופש הפרט, המחשבה, הביטוי, התנועה, המידע, ההעתקה וההפלגה."
איך אומרים? לא נגענו…….
הרשימה כוללת מגוון רחב של אנשים "מגניבים" (במלעיל) ובנוסף ליו"ר שכרגע בכלל לומד בניו יורק, אני חייב להראות לכם תמונה של מספר 3 ברשימה, נועם כוזר.
היו"ר מתגורר כיום בחו"ל
והנה נועם כוזר:
נועם כוזר – מספר 3 ברשימה
מנהיגות חברתית
זוהי מפלגה חדשה לחלוטין בראשות בחור בשם יר – אילן זנבר. האותיות שהמפלגה מבקשת "הי" היו בשימוש מפלגת "מורשת אבות" לפני שנתיים ו 461 הקולות שהיא קיבלה מיקמו אותה במקום האחרון הרחק מאחורי מפלגת אלאמל לתג'ייר – התקווה לשינוי. בחיפושי אחר אילן משיחא ממורשת אבות התברר שהוא נעלם ונולד מחדש כאילן זנבר. עולם קטן שבמקרה מחובר רק על ידי האותיות "הי". הרשימה לא מעניינת במיוחד פרט אולי לעובדה שלארבעה מתוך תשעת המועמדים קוראים משה. באתר וועדת הבחירות המרכזית מוזכר שלבנוני שלמה, שהיה במקום 9 ברשימה התפטר לפני מספר ימים. כשאלי אוחנה מתפטר כולם זועקים אבל את שלמה אף אחד לא מזכיר! כל התקשורת הזו גזענית.
בעמוד הפייסבוק של אילן הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, מנהג די נפוץ אצל כל פוליטיקאי מיומן, אבל הרבה מידע אין שם. לכן אני מצרף כאן את הפנינה הבאה מלפני שנתיים (וזיכרו, אמנם שמו שונה והוא מפרסם מפלגה אחרת, אבל האיש אותו האיש).
עמוד הפייסבוק של אילן:
אילן זנבר
והסרטון מלפני שנתיים:
אלה המפלגות להיום.
זכרו, כל קול משפיע ובמקרה של המפלגות האלה, כל קול מעלה את מספר המצביעים עבור המפלגה באחוזים ניכרים!
This is the first post that I write in English. I do so both because of the culture shock that I’m still in and also because this post refers to my loved ones abroad so I write in a language they can understand. The visit to our second home, NYC, was a different one this time for Jonathan’s sake and for 24/7 (seven days is the exact time we spent in the city), we were tourists, with visits to Ellis Island, MOMA, the Museum of Natural History, and all the restaurants we love and miss. The only people we met were Ann and Bill, Missy and Eva who drove hours to spend some time with us at our regular Indian Restaurant.
The photo that Missy posted shows what a 30 year friendship looks like. You meet these people, a hug and a kiss, and 3 seconds later it’s like the 10000 Km distance between us never existed.
Great Friends
Our meeting in Munich with peter and nirit was also great. We had a 4 hour stopover so I asked if they would like to meet us. They drove 45 minutes to drink a morning beer and get a quick update about life without them in Tal Aviv. Great People!
Here in Israel, Yesterday began with a failed attempt to pick a package from the post office. 12 people (11 loud Israelis, most of them talking on their cellphones, and one migrant worker who was sending a package to Nepal) were in front of me in the 5 meter square area. The single receptionist took her time, so after a 3 minute wait, I left. I’ll pick it up today. The boys and I then headed to Cellcom, our friendly mobile carrier for some SIM card issues. The number dispensing machine was quite unclear and I didn’t know if SIM issues will make me number 155 on the “sales” line or 604 in the “technical support” department.
I approached an employee and asked: “under what topic is SIM replacement?”
“I already told him” was the answer I got, pointing at a guy a few meters away. Since I’m not in “Israeli mode” yet, I neither heard what “him” asked nor what the employee’s answer was. “But I’m a different person” I added. “Sales” was the single word response. The remainder of the interaction with Cellcom was very professional and half an hour later, we all had working phones.
In the afternoon, Arik, my good friend called and said “I’m in the neighborhood and my computer died. Can I come over to use yours?” He was here 10 minutes later and among other things talked about the Monty Python gig that he saw last week in London. He also showed me this hilarious mick jagger promo: (I say hilarious mostly because of charlie watts…):
Here’s the dead parrot sketch they’re referring to:
And now for something completely different.
In the evening, watching the news and the few dozen rockets that were flying in Israeli skies, the mood totally changed. We’re back home with boring meteorological weather and a scary political climate. Today’s weather is “scattered grad rockets“ and a chance of spending some time at our bomb shelter.
פנינה(מרגלית) מהידועות באבני החן. נוצרת בדרך כלל ברכיכות ממחלקת הצדפות ולעיתים בקונכיות ושבלולים. מקורה של הפנינה ביולוגי (להבדיל מאבני חן מינרליות, רוב אבני החן בעולם הן מינרליות ביסודן) הפנינה עשויה מהפרשות של חומר אורגני אותן מפרישה הרכיכה בדרך כלל כתוצאה מחדירת עצם זר פנימה לתוך גוף הרכיכה. הרכיכה מפרישה במהלך הזמן קלציט וארגוניט, המרכיבים העיקריים של סידן פחמתי (CaCO3), בשילוב עם חלבון קרני קשה בשם Conchiolin. שילוב הפרשות אלו הנערמות בשכבות, יוצרות לאורך זמן את הפנינה. פנינים עשויות מסידן פחמתי ונמסות בחומצה, חומץ, יין ואפילו מיץ תפוזים. ערך הפנינה משתנה בהתאם לגודלה, צורתה, בהירותה, צבעה ומין הצדפה שבא נוצרה. הפנינה המפורסמת בעולם היא ה-HOPE PEARL שמשקלה כ-90 גרם והיא נמצאת במוזיאון בריטי. אורכה של פנינה זו כ-5.5 ס"מ והיקפה כ-8 ס"מ. פנינים פראיות ניתן למצוא בדרום יפן, חופי דרום הודו וסביבות האי סרי לנקה, פנינים נמצאות גם באינדונזיה, בפיליפינים, חופי קליפורניה, מפרץ מקסיקו ואיים רבים באוקיינוס השקט. בעברית מוזכרת הפנינה…
אנחנו הזכרים של משפחת עשת נחשבים כמומחים עולמיים לשווקי ארץ ישראל. מזה שנים, בימי חמישי, עושים שוק. תחילה זה היה "שוק הכרמל" אבל הוא מזמן הפך לצפוני עם "חרא של סחורה" (ציטוט של ראש המשפחה) ומחירים בשמיים. בשנים האחרונות אנחנו מזגזגים בין "שוק רמלה" (חומוס חליל לפני השוק) ושוק התקווה (מרקי האחים בועז או רינה, אחרי השוק).
השבוע היינו בשוק התקווה ושם חווינו אני ודני אחי, את כל מנעד החוויה היהודית.
זה החל בהכי יהודי שאפשר, בקורס הבא:
קורסים בבית הכנסת
מאוד התלהבתי מהפוסטר כי פשוט לא ידעתי שיש מישהו שמשפץ תפילין ושאפשר ללמוד את זה. כמו בקורס הברמנים של בני איתי, גם כאן מבטיחים עבודה בסוף הקורס ו"במהלך הקורס כבר מרוויחים" (מה חשבתם שעושים את זה סתם לשם שמיים?).
אני עדיין מנסה להבין למה פתיחת הקורס הזה היא "בשורה לציבור" ולעומת זה קורס סופר סת"ם מקבל שידרוג והוא "בשורה משמחת". אברר (כלומר אתקשר למוקד הארצי) ואעדכן.
לאחר הפוסטרים בבית הכנסת עברנו לטקס שתיית המיצים אצל אלי.
אלי מכין גם פול נהדר וכך נראה הסיר:
פול טעים בס"ד
אתם מבינים מה רואים בתמונה נכון? כיפת כדורגל משמשת להרמת המכסה החם (וגם כנראה לוודא שבני יהודה לא יורדת ליגה בעזרת השם…). הניילון כנראה משמש לאיטום וכיידוע ניילון חם, מכניס חומרי טעם רבים לכל מאכל. מומלץ בחום! (pun intended). השימוש בכיפה לצורכי בישול הבהיר לי שבמאת המטרים שביננו לבין בית הכנסת, רמת הקדושה ירדה באופן משמעותי. אבל שום דבר לא הכין אותי לטומאה הצפויה בהמשך.
נטליה בחופש
שלט קטן, זול וקל להכנה, אבל מספק הרבה מידע חשוב לקליינטורה. גם לא כתוב "תיכף אשוב"…..
המזל שלנו היה שמחוץ לבית העסק ישב המנכ"ל של "נטליה פתרונות כוללים בע"מ" וממנו אפשר היה לדלות מידע על העתיד לבוא.
לאחר שבועיים ללא הליכות מהירות ברחובות חזרתי לחרוש את פארק הירקון. במהלך השבועיים בבוגוטה רציתי לנצל זמן פנוי לספורט אבל אז פגשנו את אחד מראשי הקהילה היהודית בקאלי שסיפר לנו על הרוכלים בבוגוטה. "אתם תראו אותם עם הסחורה ביד, שעונים מזוייפים למשל. הם יתקרבו אליכם ואתם תשמעו rolex, omega, patek philippe, וזהו. אחרי שלושה ימים תתעוררו באיזו תעלה, ללא ארנק, ללא שעון ותגידו תודה שאתם נושמים. הם מורחים על ידיהם חומר שגורם לאיבוד הכרה מיידי וכך שודדים אתכם…."
השעון האחרון שתראו לפני השוד
אז את ההליכות עשיתי בחדר הכושר שבמלון. עד שאחרי יומיים הגב שלי אמר לי (בספרדית!) די עם ההליכון.
ההליכון שהרג לי את הגב
לכן, מה רבה הייתה שמחתי לחזור לפארק הירקון, שם אני פוגש המון תנים וגם קצת בני אדם – כאלה שרוכבים על אופניים, "חיות רעות" שרצות במהירויות שיכולות להגיע ל 15 קמ"ש ובדרך כלל לובשות חולצות של מרתונים שונים ומשונים, ואנחנו ההולכים.
אתמול קרו שני דברים בפארק – הראשון היה "מרוץ חיל חימוש", אירוע שמילא את השבילים בחברה לבושים בכתום ונתן תחושה של הפנינג צה"לי. השני הוא האירוע שאותו אתאר במדוייק ככל שניתן כי אני זקוק מכם לעזרה בפיענוח.
השותפים באירוע אתמול:
אני נמצא כ 5 ק"מ מהבית לאחר שעברתי את מחצית הדרך מתחת לגשר של איילון.
היא מגיעה מולי. וכמו שאומרים בעולם היאכטות, להלן הספסיפיקצית שלה:
בת 20-25, שער כהה בקוקו, גובה 1.60, לבוש מדוגם לגמרי – טייטס, גפוייה, נעלי סופר דלוקס ב 700 ש"ח (299 אצל חבר שלי אייל בספורט דיפו……) וסלולארי גדול. והיא מדברת בו בקול רם מאוד.
האירוע:
שמעתי את המלל הבא:
יש שם בחור ממש חמוד
ואני יכולה לראות איך את מנשנשת אותו
אבל יש את האפשרות….
וזהו. אני המשכתי בריצה קלה לכיוון הבית והיא המשיכה בכיוון ההפוך. אני מניח שמה שצרב את המלל במוח שלי היה המונח הידוע מיידיש nashen אבל התגובה שלי הייתה מיידית – במקום להיות מרוכז במידע הרב ששעון ה garmin שלי מספק על מיקומי, מהירותי ומצבי הפיזי, התחלתי לחשוב, באובססיביות מה, על המשך המשפט של הבחורה ואיך אני מגלה מהו. אחרי דקה בערך חשבתי אולי לעשות "אחורה פנה" ולנסות לתפוס את הבחורה ולשאול אותה "מי מנשנשת את מי ומז'תומרת יש את האפשרות….", אבל כל משפטי הפתיחה שלי נראו לי בתחום האפור/שחור מכל הבחינות.
"סליחה אבל עברתי מולך לפני כמה דקות ובמקרה שמעתי שיחה אישית שלך בטלפון ורציתי לדחוף את האף ולשמוע את המשך הסיפור…" היא האופצייה שנראתה לי הכי "פרווה". אפשרויות אחרות היו ממש פליליות ונשמעו כמו "סליחה אני עוקב אחריך כבר רבע שעה אבל עדיין לא הצלחתי להבין איך נגמר הסיפור עם הבחור החמוד…."
כולן נראות כך +/-
בנתיים אני וספקית המידע שלי מתרחקים אחד מהשנייה במהירות של כ 13 קמ"ש (אין שאלות במבחן על איך הגעתי למספר הזה….), ואז הבנתי שגם אם היא תהיה מולי, מבין כל הצעירות הספורטיביות שבאזור גשר הירקון, לא אוכל לזהות אותה. ויתרתי ולכן אני זקוק לעזרכתם. עזרה יכולה להיות:
א. אה כן זה נשמע לי כמו ספיר כי היא בדיוק דיברה עם נוגה על ג'וני שהיה פעם ברמן ב"מיכה" ועכשיו ממלצר ב"חתול והכלב"…..
ב. וואלה, כנראה שהייתי 300 מטר מאחוריך כי גם אני שמעתי את השיחה. לאחר מכן היא מסבירה שיש אפשרות שהחמוד הוא גיי…..
ג. שמעתי המון סיפורים דומים ומה שהיא התכוונה הוא, שיש אפשרות שמכיוון שהיא בדיוק סיימה מערכת יחסים עם קובי, היא תהיה מעוניינת בבחור החמוד, אז אולי שנוגה תעשה טובה ולא תנשנש אותו בינתיים.
מסתבר שהסיפור על הירי לבית אקים בצהלה הוא הסיפור הכי מעניין/הזוי/מסתורי בעיר!
הנה כותרת מלפני מספר שעות:
התפתחות מפתיעה בחקירת ה"ירי" לכאורה בהוסטל בצפון תל אביב:המשטרה מדווחת כי מומחים שבחנו את החורים במבנה של אקים בצהלההעלו כי "לא היה שימוש בכלי ירי" וכי "קיימת סבירות גבוהה כי הפעילות נעשתה מפנים כלפי חוץ ולא הפוך".
כתמיכה להצהרה המדהימה הזו מביאה המשטרה עדות של שיפוצניק שנזכר כי לפני 10 ימים לערך קדח חורים בקיר כשהחלון פתוח, וכי הקידוח גרם לחורים בזכוכית.
אני לא אכנס כאן יותר מדי לנושא הפילוסופי העמוק של "האינטליגנציה של השיפוצניק ומידת המחוברות שלו למציאות " אבל תודו שבסיפור אלמנטים מרתקים:
בא בחור לבית אקים לבצע שיפוץ והקידוח שלו גרם לשני חורים בזכוכית כי הוא השאיר את החלון פתוח והמקדח חדר את קיר הגבס הדק. נפלא. אם הוא היה שיפוצניק איכותי הוא היה מנסה לגזור קופון גם על החלפת חלון…..
אותו שיפוצניק שומע כבר ששה ימים את כל המדינה רועשת על הירי ולא חושב להרים טלפון למישהו מאקים ולהגיד משהו כמו "סליחה אבל את שני החורים האלה אני עשיתי, ממש לא בכוונה".
ואם חשבתם שזו הבעיה היחידה בטוויסט החדש שבסיפור, אביא לכם ציטוט מהתיאור המקורי של האירוע:
"בדיקה ראשונית של צוות הזיהוי הפלילי שהוזעק למקום העלתה ששני קליעים שנמצאו על רצפת הדירה, לאחר שחדרו חלון ובו זכוכית כפולה, נורו ככל הנראה מרובה אוויר".
אם הבנתי נכון את הטקסט אז כן מצאו שני קליעים. עכשיו כנראה מתברר שאלה לא קליעים אלא סתם דיבלים שהשיפוצניק השאיר על הרצפה, או אולי זה חלק של מטאור שנחת דווקא שם, או, הכי הגיוני – כל הקטע עם הקליעים הוא סתם תוספת של התקשורת המדווחת, כדי לתת יותר צבע לאירוע. הכל יכול להיות.
אני לגמרי מבין שברגע שאין ירי, הסיפור מאבד מהמשיכה שלו אבל מה שמעניין הוא שפתאום כולם שוכחים את התיאורים הנוראים של מנהלת סניף תל אביב, שירה ברף, על הדבק במנעול ועל השמן במדרגות?
גם כאן האשם הוא אותו שיפוצניק? השמן הוא בעצם גריז מהנעליים שלו שנמרח בטעות על המדרגות ועל אצבעותיו היה דבק מגע שבמקרה סתם את המנעול?
נשמע אמין לא?
לא יפתיע אותי אם הסיפור "לא גמור" ויהיו בו התפתחויות מעניינות.
בכל מקרה, אני עדיין מצהיר בזאת שאפילו שבאקים כנראה ממש לא טובים בבחירת שיפוצניקים, הדיירים בבתים שלהם עדיין "נאים בעיני".
הבלוג שלי היה "רדום" תקופת מה. ההסבר שאני נותן, לעצמי בעיקר, הוא, שכנראה מנהיגינו הצליחו להקהות את חושי ולשבור את רוחי, וגם שרה לא לבשה משהו מהמם לאחרונה.
אבל שלשום קרה משהו שמשגע אותי. הכותרת בהארץ הייתה:
התנכלות למוגבלים בצפון ת"א: שפכו שמן וירו
והסיפור ממשיך כך:
יומיים בלבד אחרי פתיחת דירה לבעלי מוגבלויות שכלית, ואחרי התנכלות מתמשכת מצד השכנים, נורו יריות לעבר הבית – ביום ההתרמה לאקים. במשטרה סבורים כי מדובר בירי מכוון והורו על הקמת צוות חקירה מיוחד.
הבנתם כבר שיש כאן חומר גלם מעולה לניתוח סמנטי. ואני כמובן מתנדב להיות המנתח. אני עושה זאת בעיקר משום שאני מכיר את שתי האוכלוסיות המעורבות, זו שיורה וזו שנפגעה. אבל נשוב לכותרת:
"יריות לעבר הבית – ביום ההתרמה לאקים". עיתון דיגיטאלי יקר, הסיפור לא מדהים מספיק וצריך להזכיר שזה יום ההתרמה? בכל יום אחר היינו איכשהו מבינים את השכנים שטוענים שערך הנכס שלהם נפגע בעקבות כניסתם של השכנים החדשים לשכונה?
אז אני רוצה להסביר לתושבי נאות צהלה הנאורים שלא כל השכנים יכולים להיות ברמה של אבא של אייל גולן עם מרצדס שחורה בוהקת בחצר. לפעמים יהיו שכנים שהם "סתם" נחמדים, רגישים וחיוביים, בדיוק כמו הדיירים החדשים מאקי"ם.
"במשטרה סבורים כי מדובר בירי מכוון". באנגלית אומרים על משפט כזה no shit!. איזה מזל שיש לנו אנליסטים כה חדים במשטרה שהם חושבים שהירי מכוון. ברור שבשכונה כמו נאות צהלה כולם חמושים וברור גם שמדי פעם נפלט כדור (או במקרה הזה שניים). אולי האופר של הילדה ניקתה את אוסף כלי הנשק של אבא ולא הייתה זהירה?
החלון היירוי בצהלה
אה כן, וזה שהשכנים איימו על עובדות אקים, שפכו שמן על המדרגות ושמו דבק על מנעול הדלת? סביר להניח שזה לא קשור לאירוע הירי ובטח מדובר בסתם ילדים שובבים.
נכון לכתיבת שורות אלה המשטרה עצרה משפחה שגרה בשכנות לדירת אקים לחקירה.
מה שהורס אותי בסיפור הוא לא המשפחה הספציפית הזו, אלא מה שאירוע כזה מסמל. קיומם של אנשים כאלה כאן (בארץ, לא רק בצפון תל אביב) מסמל עבורי עוד שלב בדרך המהירה של "לסגור את הבאסטה". לצערי, לדעתי יש עוד המונים כאלה.
וכעת קצת על "הירוי" בסיפור. אני מכיר את הקונספט של דירות אקים כבר שנים רבות. בכל יום ראשון בערב, בבריכה שבה אני שוחה, מגיעה קבוצה של 10-15 שוחים מאקים, ל"שיעור שחייה". את רוב הקבוצה אני כבר מכיר אישית ואני אפילו לומד מהם הרבה על התחבורה הציבורית באיזור (חלקם מגיעה מהדירה ברחוב ז'בוטינסקי ותמיד מתקיים דיון ער על מתי יעבור האוטובוס הבא ואיך הוא איחר בהגעה אתמול). אם אדרש לעשות הכללות אז אומר: אלה אנשים חיוביים, נחמדים, מכבדים את הסביבה ודואגים איש לרעהו. לפני מספר חודשים התחלף מדריך השחייה ויעקב, מוותיקי הקבוצה מיד הסביר לו: "לה צריך לעזור להיכנס לבריכה והוא חירש אז צריך לשים לו יד על הכתף כדי שהוא יקרא שפתיים כשאתה מדבר אליו". היה מרשים לראות את יעקב לוקח פיקוד על המצב החדש והמדריך היה מאוד מופתע והודה על המידע החשוב.
והפעילות של אקים? זוהי פעילות win-win-win (אין כאן win מיותר) קלאסית. אקים יצרה מערכת שמועילה לבעלי המוגבלות, למשפחותיהם ולחברה כולה. ברור שזה טוב לבעלי המוגבלות עצמם – לחיות בדירה "לבד", להיות עצמאיים, להיות גורמים תורמים ומועילים בחברה. זה נפלא. אבל זה גם נפלא למשפחה שיודעת ש"טוב" לילד. ברור שזה גם טוב לחברה בכלל – "המוגבל" הוא בעצם אדם בוגר עובד, עסוק, עם חיי חברה וקהילה והוא ממש לא מהווה "עול", לא על משפחתו ולא על כלל החברה, כפי שהיה המצב בעבר. לזה אני קורה שוויון בנטל.
אני, יובל עשת, מצהיר בזאת שהייתי שמח אם אלה היו שכני.
הפעם אני צריך טובה. מישהו יכול בבקשה להסביר לי את הפרסומת הזו?
הנה מה שאני מבין וברור שאני טועה.
הנושא: סלקום, חברת מובייל, מציעה עכשיו גם קו נייח לבית. נהדר. והוא גם חינם בשנה הראשונה (בשימוש סביר והוגן כמובן….). עד כאן מעולה.
אבל סלקום החליטו לחזק את המסר הנפלא עם ויזואליה שאותה אני לא בדיוק מבין.
קח אותי המ"פ!
למה שאני רואה בתמונה יש לי שני הסברים:
1. גיורא (שם בדוי – שמו המלא שמור במערכת) נפצע באיזשהי פעילות קרבית. הוא חייל גולני מצטיין ולמרות פציעתו הוא מסתובב בבית עם כומתה ואני מניח שגם ישן עם נעליים צבאיות ומוכן להקפצה. גיורא הוא בורג חשוב במערכת וכל החברה דואגים לו. לאחר סיום פעולה מבצעית חשובה הם כולם באים לוודא שהוא מחלים מהר ויוכל לשוב להרוג ערבים בהקדם. איך אני יודע את כל זה? פשוט. סמל המחלקה עוד לא הספיק להוריד את האפוד והמ"פ לא חושב אפילו להוציא את המחסנית מהתבור המדוגם שלו. משום מה כולם נקיים ומחייכים. כנראה שהמשימה עברה ללא תקלות או כמו שאמרו בחדשות "אין נפגעים לכוחותינו".
למרות שכולם מחובקים ומסוחבקים ברור שסיפור האהבה האמיתי כאן הוא בין גיורא למ"פ. המבט שגיורא תוקע במ"פ כולו אומר "מושמוש, אני מה זה מתגעגע לקצת זמן איכות….."
2. אפשרות שנייה. לא פעולה מבצעית ולא בטיח. גיורא פשוט מתגורר ביצהר ג' (גבעה שנייה משמאל….) וע"פ המינהל האזרחי, כדי להגיע אליו לביקור, כולם צריכים להיות חמושים ומוכנים לכל תרחיש. אגב, כנראה שאין לגיורא קו של סלקום כי אחרת החברה היו יכולים פשוט להתקשר…..
מה שאני לא מבין הוא מה פלח השוק שאליו פונה סלקום? לחברה יש כשלושה מליון לקוחות ואיש השיווק בסלקום חושב שגולני מייצגים את כולם? מהיידע הצבאי שלי, אפילו הבחורים מחטיבת הצנחנים ייעברו לחברה מתחרה רק בגלל התמונה הזו!
מדי פעם אני מתענג על תוצרים של ארגונים שעובדים על "אוטומט" ולא משתמשים או מנצלים כראוי כותבי תכנים.
הפרסומת של club med מופיעה היום בעמוד האחורי של הארץ. ברור שלחברה יש את מלוא המשאבים והיכולות לדחוף את המוצרים שלהם בצורה יעילה – הרי מודעה בגודל כזה ובמיקום הזה לא בדיוק עולה גרוש וחצי. היה עוזר אם מישהו בחברה היה עובר על המלל שכנראה נכתב אי שם באפריל-מאי, ומעדכן אותו.
"הקיץ כבר כאן והחדרים הולכים ואוזלים" – נו באמת!
מצד שני, אולי אני טועה וכותב התכנים של קלאב מד מתכוון להתחממות הגלובאלית ולעובדה שבארצנו הנפלאה "קיץ" זה מאפריל ועד תחילת נובמבר (או כמו שאומר העו"ד שלי – "ועד בכלל ו/או המוקדם מביניהם").
אחד מסוגי המסמכים שמזדמן לי לכתוב לעתים קרובות במסגרת עבודתי הוא נוהלי עבודה. עשיתי זאת עבור מגוון ארגונים ואפילו עם תחומי עיסוק משעממים "טילים" כמאמר הסלאנג, ככותב התכנים אני תמיד מוצא בזה עניין – אלה תמיד נושאים חדשים עבורי שדורשים ממני ריכוז ודיוק בניסוח והעברת המלל.
אחד מנוהלי העבודה היותר טריוויאליים אבל זה שיש עליו תמיד דיון ער ומחלוקות רבות הוא "קוד ההתנהגות בעבודה". קוד זה כמובן שונה עבור הפקיד בבנק, מנהלת המחלקה במשרד הנסיעות או מדריכת צלילה. אבל בכל המקרים הוא כולל קוד לבוש.
ולמה אני מספר לכם את זה?
הנה תמונה שצילמנו לאחרונה בבודפשט:
בטיחות בעבודה – בודפשט 2013
אני לא מתכוון לבצע ניתוח צילום בסגנון "אלכס ליבק" למרות שאני חושב שרעייתי ביצעה כאן עבודת צילום מעולה (מיקום האובייקט, התנועה מסביבו והאווירה הכללית) אבל אני כן רוצה לפתח קצת את קונספט ה"עבודה" כאן.
ברור לכל בר דעת (וגם לעובד עצמו) שלעבודה המבוצעת רמת סיכון לא קטנה. יש כאן בור, בן אדם למטה, כבל, חשמל. בקיצור צריך להיזהר. לכן חייבים להיות לבושים בהתאם (או לבושים בכלל!): נעלי עבודה טובות, כפפות – וכיוון שהעבודה מבוצעת בחוץ – הגנה על הראש גם לא תזיק. לפחות כובע פלסטיק צהוב מגוחך…
את ה beer belly לא אבקר: זה באמת לתפארת מדינת הונגריה.
תראו את הקטע הבא מערוץ הכנסת ותבינו איך נראית הפוליטיקה החדשה שהבטיחו לנו. אני לא מאמין שאני כותב את השורה הבאה, אבל עושה רושם שהבנאדם הנורמאלי היחיד שמופיע בקטע הוא משה פייגלין שמנסה איכשהו להבהיר לכל הליצנים השמחים שהם שרים וחברי כנסת ושיש משהו אמיתי בנושא שעליהם הם מתבדחים. והנושא הוא:
חוק בנושא החדרת חפצים אסורים לבתי הסוהר!
אני לתומי חשבתי שלא צריך חוק כזה, שפשוט הבדיקה בשער בית הסוהר תמנע ממני להביא לדוגמה לאסיר מ. (מבית הנשיא) סכין חדה, או סמארטפון. אז חשבתי!
אבל אז קראתי כתבה על מה קורה בבתי הסוהר הביטחוניים בתחום הטלפונים הסלולאריים והבנתי שאם משחדים מספיק אנשים בשב"ס ומספיק מנהלים בחברות הסלולר, ולוקחים מנהל טוב בשטחים שממנכ"ל את כל התהליך, כל האסירים יחיו באושר ובעושר עם חיבור אינטרנטי ו WI FI עד לשלום המיוחל.
בכנסת כפי שתראו, מתייחסים ברצינות תהומית לנושא.
שר החינוך עולה לדבר על הנושא (אל תשאלו אותי למה דווקא הוא וגפני גם שואל אותו מה חינוך קשור לזה….). לאחר שהוא לא מצליח לקרוא מהדף משחרר אותו פייגלין מהנטל (pun intended) ומעביר את השרביט לשר הרווחה, לא לפני שהוא פונה אליו בטעות כ"שר השיכון". כלומר אפילו פייגלין לא יודע "מי שר של מה".
בקיצור, בפוליטיקה החדשה פשוט בנו עוד קומה במקפצה כדי שיוכלו לעשות עלינו את הצרכים ממקום גבוה יותר.
כשהיינו ילדים, הייתה לנו סדרת בדיחות/סיפורים שכותרתם הייתה "מהו שיא החוצפה". בתור ילד בן 50+ שמתגעגע לרמת אביב הישנה (תובב"א), אני מדי פעם נזכר בסיפורים האלה, בעיקר כשאני שומע או קורא סיפורים שלפחות לאדם "נורמטיבי" כמוני נשמעים הזויים. אז אני מתחיל כאן בבלוג פינה שנקראת "שיא החוצפה". והנה הסבר קצר על מה גורם לי להכניס סיפור לקטגוריה. זה בדרך כלל לא המעשה עצמו. כלומר הצעיר יכול לתקוף ולשדוד באלימות את ניצולת השואה בת ה- 96 אבל מה שיגרום לי להתייחס אליו בבלוג לא יהיה השוד עצמו אלא ההסבר שלו "באמת שלא ידעתי שהיא הייתה בשואה". היום אביא שתי דוגמאות לחוצפה:
הראשונה מ YNET:
נהג נסע 46 קמ"ש מעל המותר ומעולם לא הוציא רישיון נהיגה
שוטרי אגף התנועה תפסו נהג רכב בן 29 מירושלים שנהג במהירות 136 קמ"ש בכביש 7 ליד גדרה, שבו המהירות המירבית 90 קמ"ש. בבדיקה התברר כי הנהג מעולם לא הוציא רישיון נהיגה, ורכבו הורד מהכביש לגריסה.
בשימוע שנערך לנהג הוא טען כי הוא יודע לנהוג מכיוון שלמד אך עדיין לא עבר מבחן נהיגה, והוסיף כי לרכב יש מנוע טורבו ולכן לא שם לב למהירות הגבוהה. הנהג נעצר.
לדעתי צריך לתת לו רישיון (כי הוא יודע לנהוג) אבל להחתים אותו על הצהרה שבה הוא מבטיח שהאוטו הבא שלו יהיה פיאט פנדה.
הסיפור השני מופיע ב"הארץ":
שחררו את השופט דן כהן!
הבנתם כן?
הבנאדם ברח לפרו ("לא ידעתי שאין לישראל הסכם הסגרה עם פרו" או "סתם נסעתי לבקר את סבתא גיטל"), במשך שנים ארוכות עשה לשלטונות החוק שלנו "נה נה נה נה נה" (ע"פ מנגינה של שיר ילדים ידוע) ובמקרה גם התגלה חשבון בנק שלו בפנמה עם די הרבה מיליוני דולרים. אז באמת, מאיפה בא לכם הרעיון שהוא יכול לברוח? או במילותיו הוא "אין כל חשש….." באנגלית אומרים על הצהרה כזו famous last words….
כבר מספר חודשים שאני מעודכן ביכולותיו ללא הגבולות של נפתלי בנט ואני מבקר תדיר בעמוד הפייסבוק שמהלל את יכולותיו.
והנה כמה שהצחיקו אותי מאוד:
"caps lock"? – נפתלי בנט כותב בעברית
נפתלי בנט שובר מצה לשניים – בדיוק באמצע!
נפתלי בנט מתקלח ומישהו בבית פותח ברז, המים במקלחת נשארים חמים!
נפתלי בנט יכול לטרוק דלת מסתובבת
נפתלי בנט ספר עד אינסוף…פעמיים…
אני לגמרי מבין את חשיבותו של שר הכלכלה והמסחר אבל אחרי קריאה מהירה ב"הארץ" היום קלטתי סוף סוף שמשהו כאן לא בסדר. לאחר שצפיתי בסדרה הנפלאה "בית הקלפים" וראיתי אילו הישגים משיג Frank Underwood עקב הרומן שלו עם עיתונאית, הבנתי שכנראה זו גם הטקטיקה של כבוד השר שלנו ולכן אני חושד שהוא "עושה" מישהו.
והרי מקבץ הכותרות של בנט מהיום:
העמוד הראשי:
בנט: לפיד אינו מתלהב מפתרון שתי המדינות
לא כל כך מעניין אותנו לשמוע את לפיד עצמו נכון? הכי חשוב מה נפתלי אומר.
עמוד 4:
בנט לשר החוץ הנורווגי: להסיר את גדר ההפרדה
שאלה: מה הקשר בין שר הכלכלה והמסחר לגדר ההפרדה?
עמוד 4 (בתחתית העמוד):
בנט: הופתעתי לטובה מהחבר'ה במגזר הציבורי
זו כתבה מאוד מעניינת כי פרט לחזרה על הכותרת אין בה כלום על בנט והיא בעצם מתרכזת ביאיר לפיד, ריקי כהן ובעלה ההייטקיסט. הבנתם? לא משנה על מה הכתבה, העיקר שהשם או יותר נכון "הקונספט" "בנט" יופיע
בו (וחשוב גם שיאויית נכון).
אבל הקש ששבר את גב ה"בנט" היא הכתבה ב The Marker
עמוד 2:
הממשלה תאשר היום הקמת קבינט חברתי כלכלי – בראשות נתניהו ולפיד.
אני יודע מה אתם חושבים. אם זו הכותרת אז נראה תמונה של נתניהו או לפיד, או נתניהו עם לפיד, רצוי מחובקים. לא ולא. הנה ראו:
נפתלי בכל מקום
כן כמו ש frank underwood הצליח לחדור לכל פינה במערכת השלטון האמריקאית (הפיקטיבית לכאורה…) כך גם אצלנו, נפתלי נמצא בכל מקום.
לי אישית הייתה חסרה ידיעה על פעילותו הספורטיבית של כבוד השר. משהו בסגנון:
מכבי ניצחה את הפועל 2:0 בדרבי. בנט היה מצוין אבל לא הבקיע.
אבל יכול להיות שזה עדיין מוקדם מדי. הקדנציה עוד ארוכה.
אחד המבזקים שרצים עכשיו ב ynet מספר שסוללת כיפת ברזל תוצב לכמה ימים באזור תל אביב. זה קצת מפחיד כי אצלי לפחות לכיפת ברזל יש קונוטציה של מלחמה. אתם אולי לא שמתם לב אבל בניגוד למלחמה, בימים האחרונים השלום הוא נושא מרכזי בחיינו. אז למי "שנרדם בשמירה" (כשיהיה שלום לא יהיו יותר שמירות!), אפרט.
שלום 1
מכירים את הלוגו הזה?
שלום עם ארה"ב
הרי אנחנו כולנו בחרנו אותו והוא מסמל את כמיהתינו לשני דברים:
לשלום
שברק חוסיין יניע כאן תהליך שלום בלתי הפיך, פשוט על ידי הופעה סוחפת בכיכר.
מהלוגו, צבעיו והשפות שבו, ברור שכוונת המשורר כאן היא שלום בין שתי המדינות שבסכסוך – ישראל וארה"ב. אחרת לא ברור לי למה אין כיתוב בשפה הרשמית השנייה של ישראל ובשפה הרשמית הראשונה של אלה שעימם אנחנו רוצים לעשות שלום.
שלום 2
מכירים את הלוגו הזה?
שלום עם מסי
נשיא מדינתינו החליט שכמו שפלה היה מעורב בתהליך השלום, וכמו שריאל מדריד הייתה בארץ והביאה שלום, עכשיו תורו של מסי. הוא יבוא לכאן בסוף יולי ותהיה כאן חגיגה נהדרת של שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני, כבוד ופירגון הדדי ואופטימיות. אלא אם ג'יבריל רג'וב יסרב להצעותינו הנדיבות.
חברה טובה שלנו, פרופסור קריס נייסטרום מאוניברסיטת ניו יורק, פעם שמעה קולגה (הכי יהודי שיש) מבכה את העובדה שהבן שלו מתחתן עם בחורה לא יהודיה. הקולגה תהה איך הם ישרדו את ה- "mixed marriage" הזה. קריס שמעה את הסיפור והגיבה: תפסיק לבלבל את המוח, הכל יהיה בסדר, "אין דבר יותר mixed מאשר נישואין בין גבר לאישה".
רבות כבר נכתב על ההבדלים בין נשים לגברים. רבים הם הכותבים שהבינו מזמן שהנקבה של ה- homo sapiens, היא שאיפשרה את הישרדותו של המין תקופה כה ארוכה (הזכרים בינתיים מנסים כל הזמן לפתח דרכים להשמדה עצמית).
כולנו מכירים את ההבדלים בין בנים ובנות החל מגיל צעיר מאוד. כאן אני מביא עדות חדשה על כך שההבדל קיים כבר אצל תינוקות (ותודה לבנפו שהעביר אלי את הסרטונים).
צפו ותהנו.
סרט בנות:
הנה לכם דיון פילוסופי עמוק על משהו…….. (הסרטון, אגב, מופיע ביוטיוב במספר ורסיות שהארוכה בהן יותר משתי דקות….)
סרט בנים:
סקס, מכוניות ורעש. מה לא ברור כאן?
הסרטון הבא מראה את ההישגים הנפלאים של הבנים במהלך חייהם (הקצרים של חלק ניכר מהאנשים המופיעים בסרטון).
סוף סוף יש לי הוכחה מדעית לכך שאנו הזכרים של המין האנושי, כנראה (עם סטיית תקן קטנה) לא פחות טיפשים מנקבות המין. ואני מסתמך על מחקר שנעשה באוניברסיטת הרווארד.
בעמוד הראשון של הארץ היום ראיתי את הכותרת הבאה:
צפייה מרובה בטלוויזיה פוגעת באופן משמעותי באיכות הזרע ואילו פעילות גופנית משפרת אותה. כך עולה ממחקר שנערך ומתאר לראשונה את השפעת הצפייה בטלוויזיה על ספירת הזרע.
והנה הממצאים:
תוצאות המחקר במספרים
הסבר לפחות מדעיים שבין קוראי:
אתם זכרים ורואים הרבה טלוויזיה? – לא טוב!
אתם עושים הרבה ספורט? – מצויין.
הבעייה היא שבהיותינו זכרים, אנחנו בהגדרה עצלנים / שמנים / מקריחים / רעבים (סמנו רק את הרלוונטי) וכתוצאה מכך המשפט "עושים הרבה ספורט" לא מסתדר עם הלו"ז הצפוף שלנו (שכולל נסיעה לטיב טעם לקנות בירה…).
הפתרון היצירתי שמצאתי תוך כדי נבירה בנתוני המחקר מהרווארד הוא זה:
כדי למנוע ירידה בספירת הזרע שלנו חובה עלינו להשקיע 11.5 שעות בשבוע בצפייה במשדרי ספורט!
הבנתם? כך הכל מתקזז ונוכל להזדקן (או "להסריח על הספה") בכבוד.
גילוי נאות – יש לי אינטרס כאן. כמו שזה נראה, המפלגה הקטנטונת שלי מכפילה את כוחה בבחירות האלה ולכן חשוב שאחוז ההצבעה יהיה מרשים (ההסבר הוא שלמפלגות אחרות כמו ש"ס, ימנים קיצוניים, וכד' יש בסיס מוצק של מצביעים שיגיעו בהמוניהם בכל מקרה).
אבל. וזה אבל גדול – אני חייב לציין שלא כל כך שומעים לאחרונה על הזכות, המאוד דמוקרטית, שלאלהצביע בבחירות.
לאחרונה אנו מותקפים סרטונים רבים ודי מגוונים שמסבירים לנו למה אנחנו חייבים להצביע. אני מעלה כאן שלושה: אחד מצחיק, אחד מתחכם (למרות שהמונח אתה-צינור עבור youtube הוא לדעתי, לא פחות ממבריק), ואחד שאומר לנו את כל האמת בפרצוף.
לפני כשבועיים סיפרתי לכם כאן על יחזקאל שטלצר ועל האובססיה שלו עם פורנוגרפיה. אחרי שראיתי את תשדיר הבחירות של מפלגתו עתיד אחד – פשוט עצוב לי עליו ולכן אני מפיץ את דברו לכל מי שמוכן לשמוע. עצוב לי עליו כי זה מה שהוא מבקש בסוף התשדיר:
אם אין לכם למי להצביע וחשבתם להימנע, אנא תנו לנו את הכוח כדי להשפיע.
כל המפלגות האחרות אומרות לנו להצביע להן. רבות מהן גם מאיימות עלינו ומסבירות מה יקרה אם לא נצביע להן. ושליח האלוהים, אהוב ליבי עופר ליפשיץ גם יסיע אותי אישית לגיהינום אם אעשה טעות בהצבעתי. לכן זה נהדר שכאן "מבקשים יפה" – אם במקרה, כזה כאילו, יוצא לך, אז אולי זרוק איזה פתק…. בסדר?
אני חושב שאם יחזקאל היה מוסיף לבקשה תמונה של גור לברדור חמוד, הייתי שוקל לשנות את הצורך (הבלתי מוסבר שלי) להצביע נ.
אתחיל בסיפור שגרם לי "להשקיע" באילן משיחא. שלשום התקשר אלי עיתונאי מערוץ 7 ושאל אם אני אילן משיחא. עניתי לו שאני יובל עשת. הוא סיפר שהוא מעוניין לראיין את אילן משיחא ממפלגת מורשת אבות ושאי אפשר למצוא אותו בשום מקום. הטלפון היחיד שקשור אליו הוא מספר הנייד שלי שהופיע בבלוג שהוא קרא על המפלגה. הסברתי לעיתונאי שהוא טועה אך הוא לא ויתר: אין לך איזה סקופ לתת לי על אילן משיחא? תשובתי השלילית סיימה את השיחה.
אבל עניינה אותי ההצהרה שאי אפשר למצוא מידע על הבחור. אז חיפשתי ומצאתי.
אילן משיחא
שמו המלא הוא אילן משיחא יר זנבר (אל תשאלו אותי מה זה אומר…) ויש לו 115 חברים בפייסבוק. בין מכלול הילדות הצעירות מצאתי גם אדם בשם "סבא ישראל" (שזה במקרה גם שם הסבא שלי ז"ל). אבל מה שמרתק הוא הארגונים והחברות המסחריות הנמנים עם חבריו. שם מצאתי מטמון אמיתי או כמו שאומרים אצלנו בבועה – אין דברים כאלה!
נתחיל עם קשת רהיטים. כנראה שזו בורות שלי אבל באמת שלא ידעתי שיש חברה שעוסקת ב"רהיטים לבתי כנסת". הם יושבים בקריית ארבע למי שמעוניין.
רהיטים לבית הכנסת
לאחר מכן נתקלתי ב"הידברות לוס אנג'לס". עד כאן לא מעניין. אבל כן מעניין שהם מוגדרים כ: קב"ה works at. זה כבר מקום עבודה מרשים. אני מניח שאין שם עובדי קבלן ולא צריך ביטוח בריאות.
הקב"ה works at
לחיצה קלה נוספת ומסתבר שיש לקב"ה גם דף (עם 630 לייקים….) שבו הוא מוגדר כחברה. מה שנקרא "קב"ה בע"מ". גם כאן זו כנראה בורות שלי – אני חשבתי שצריך להגיע לכותל ולכתוב פתק או לפחות לשלוח פקס. לא. השם מעודכן מבחינה טכנולוגית ויש לו דף פייסבוק.
630 לייקים לאלוהים
מדהימה הטכנולוגיה של היום – חיפשתי את אילן משיחא ומצאתי קו פתוח לאלוקים!
ככתב לענייני מפלגות (בעיקר הזויות) לא היה סיכוי שאוותר על יום השידורים הראשון של תשדירי התעמולה. רציתי להיחשף ראשון ל"נאש קונטרול" ול"עלה ירוק או עלה לניידת" סטייל 2013.
פייר – אני מאוכזב. הגדולים השתמשו בכל הטריקים היישנים והשקופים. דגלים, ירושלים, קציצות, אבא שלי ניצול שואה וכל בנינו (רק הזכרים!) כמובן קצינים. איזו מדינה.
לגבי המפלגות הפחות עשירות – הרבה מהתשדירים נראו כמו יצירה ראשונה וניסיונית של ילדי המתנ"ס מבית פרנקפורט (הם יהיו מצוינים בעתיד אבל בינתיים זה נחמד בעיקר להם ולהורים הגאים). דוגמאות אתם רוצים? ה sound והקצב של פעילי חדש, גודל הדמות של נפתלי בנט שלא נשארה זהה יותר משנייה וחצי וממש סחררה אותי או המצגות העלובות של ש"ס והשידור הכפול של תשדיר יאיר והפצצה – לא הבנתי בפעם הראשונה?
חלש ביותר.
מה אני כן זוכר?
אמנון הבטיח לי לחם בשקל.
אמנון יצחק – לחם בשקל
אני לא סאדיסט ולכן לא אעלה כאן סרטוני יוטיוב של 80 דקות אבל אם אתם מתעקשים – כנסו לאתר וחפשו את "לחם בשקל".
עופר ליפשיץ לעומת זאת אמר שיש לו רק 60 שניות לספר לי שלפני 9 שנים אלוהים אמר לו לגאול אותנו. התשדיר כל כך הפחיד אותי שאת הסרטון שלו אני כן מצרף.
הנחיות לצפייה: אל תסתכלו לו בעיניים! יש כאן איזה קטע של היפנוזה ובסוף תאשימו אותי בכך שהצבעתם נ.
פירוש הביטוי: מי שקופץ ממפלגה למפלגה, משום מה שורד.
היום אנחנו נדון על קונספט ה"נאמנות". בבחירות האלה שמענו רבות על חברי כנסת שקופצים ממפלגה אחת לאחרת, לא תמיד כמהלך של נטישת "ספינה טובעת" (מפלגת קדימה לדוגמה). זה ממש כמו הכדורגל בארץ, שבו היחידים שנשארים נאמנים הם האוהדים. שחקנים, מאמנים ואפילו אפסנאים יכולים לעבור מהפועל למכבי ואח"כ לפעמים בחזרה. כדי להבין למה חשוב "לקפוץ נכון" אביא לכם את סיפורו של אלוף ישראל לשעבר בקפיצת מפלגות – מודי זנדברג.
מודי זנדברג – אלוף הארץ
אם אני לא טועה, הוא היה העו"ד האישי של רפול וכשצומת עשתה את זה בגדול, הוא נכנס, צעיר מאוד, לכנסת. הוא לא נשאר בצומת הרבה זמן ובמהלך כהונתו בכנסת היה חבר בסיעות הבאות:
צומת
ישראל במרכז (שחברה לשינוי)
שינוי
הבית הלאומי (שחברה לליכוד)
הליכוד.
5 מפלגות בסך הכל!
לאחר כישלון להיבחר כחבר כנסת מטעם הליכוד לכנסת ה- 17 הוא כנראה נכנס לאתר combina.co.il וקיבל על עצמו את תפקיד יו"ר קרן היסוד, שהוא כידוע תפקיד מאוד קשה בתנאים תת-אנושיים.
ברשימות השונות לכנסת ה-19 יש לא מעט "קופצים".
עמיר פרץ:
מהעבודה – לעם אחד – לעבודה – לתנועה
עמיר פרץ – קצת פרוע!
ציפי לבני:
ליכוד – קדימה – התנועה
ציפי ליבני
צחי הנגבי:
ליכוד – קדימה – ליכוד
צחי וגאולה
יעל גרמן:
מרץ – הרצליה – יש עתיד
יעל "נוהגת אל העתיד" גרמן
המשותף לכל השמות לעיל הוא שהם כנראה הצליחו להבטיח לעצמם את הג'וב הבא. מה שמביא אותי ליוליה שמאלוב ברקוביץ -אחת שקופצת מאוד לא נכון והתחברה למפלגה שגורמת לה לסיים (זמנית כמובן) את שירותה בכנסת. המפלגה של יוליה (שאגב נולדה ב-1 לאפריל – if you know what I mean…….) נקראת "כלכלה".
מפלגת כלכלה בראשות יוליה שמאלוב ברקוביץ – פי
אין לי (או לאף אחד אחר כנראה….) הרבה מה לומר על המפלגה. היא הוקמה על ידי שני אחים בשם בני ודניאל גולדשטיין והם רוצים לשנות את כלכלת ישראל. שיהיה בהצלחה. הם החליטו שיוליה שמאלוב ברקוביץ היא כנראה שחקנית החיזוק שתביא להם את המנדטים. מבחינתי חשוב לכתוב על המפלגה רק כדי להזכיר לכם שתופעות כמו יוליה עדיין קיימות ואם חשבתם שמירי רגב היא המטורללת היחידה באזור (כפיים על המשפט הקודם!) – אל תשכחו שבכנסת ה-18 היתה לה תחרות קשה. פייי!!!!
אחוז החסימה בישראל עומד כיום על 2% מסך הקולות הכשרים. לא אתיש אתכם עם המספרים (כי אתרי הלמ"ס והכנסת הצליחו להתיש אפילו אותי….) אבל ההערכה שלי היא שמתוך 5.5 מליון בעלי זכות הצבעה, מספר המצביעים בפועל יהיה בערך 3.5 מליון איש ומספר הקולות הכשרים קצת פחות מכך. לכן כדי להיכנס לכנסת צריכה מפלגה 70,000 מצביעים.
המעניין הוא שאם עברת את אחוז החסימה, יש לך כבר "אוטומטית" 2.4 מנדטים (מנדט שווה למספר המצביעים הכשרים לחלק ב 120 חברי הכנסת = 29167 מצביעים) וזו הסיבה לכך שלמפלגה הקטנה ביותר בכנסת היוצאת יש שלושה נציגים.
והנה מפלגה שלא תקבל 70 אלף קולות:
חיים בכבוד – הפ
זוהי מפלגה שהוקמה באוקטובר האחרון במטרה לשפר את איכות חייהם של אנשים שקשה להם "לחיות בכבוד". ב 0.02 האתרים שבהם מוזכרת המפלגה, אין הסכמה אם המטרה היא לעזור לחלשים באופן כללי או להתמקד באוכלוסיית "הקשישים והמוגבלים". האמת היא שאין אפילו הסכמה על זהות המנהיג/ה – עו"ד סער עמית או רות (או רותה באתר אחר) דנינו.
לדעתי (דעת יחיד שלא קיבלה גיבוי של עו"ד): זוהי חברת הכנסת בפוטנציה רותה דנינו, תוארה מוגדר כך: יו"ר תנועת הגמלאים, ו/או הוותיקים ו/או מתמודדת לראשות עיריית גבעתיים (כן גם את זה היא עשתה!) (טל"ח).
מספר קוראים שנבהלו מכמות הרשימות שאלו אותי: איך מקימים מפלגה?
לפני שאפרט את התשובה הנה הגדרת מפלגה (ע"פ "חוק המפלגות"):
מפלגה היא "חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על-ידי נבחרים".
כן כן, הדגשתי לכם את הקטע המעניין. כותבי החוק לא שמעו על הקונספט של ו/או ולכן ציפי ושלי חייבות להחליט או מדיני או חברתי.
אז איך מקימים אחת?
מגישים לרשם המפלגות בקשה מסודרת עם:
השם המוצע למפלגה
רשימת המטרות
רשימה ובה חתימות של לפחות 100 "חברים מייסדים" (ישראלים תושבי המדינה). הרשימה תכלול את הפרטים הבאים: שם, שנת הלידה, מספר זהות, משלח היד והמען של כל חבר מייסד החתום על בקשת הרישום.
הבקשה תוגש בחמישים! עותקים, ויצורף אליה תקנון המפלגה – בחמישה עותקים. הודעה על הבקשה תפורסם בעיתונות היומית כדי שאנשים יוכלו להתנגד.
העלויות
לצורך רישום מפלגה יש לשלם אגרה בסך 2,182 שקלים. כמו כן יש לצרף אישור שהמבקשים שילמו את הוצאות הפירסום במדיה בסך של 40 אלף שקלים.
המספרים האלה מעניינים כי אגרת הרישום עולה עם הזמן (1800 וקצת ש"ח בשנת 2005 ו 2025 ש"ח עד לא מזמן – מאי 2012). לעומת זאת, אגרת הפרסום הייתה בשנת 2005, 73 אלף ש"ח והיא קוצצה ל 40 אלף. האם עלויות הפרסום בעיתונות הוזלו באופן דומה?
היידה לכנסת
אז שילמנו ונרשמנו. עכשיו צריך להחליט על רשימת מועמדים. כל מפלגה יכולה להגיש רשימה או לחבור למפלגות אחרות ולהגיש רשימה אחת – כמו שעשו ביבי ואיווט. כלומר החברים מתוך הרשימה שייכנסו לכנסת יהיו שייכים לסיעה אחת – ישראל ביתנו, אבל שתי המפלגות שהגישו את הרשימה המאוחדת ימשיכו להתקיים כישויות נפרדות. לא מזמן רץ אהוד ברק בראש "ישראל אחת" שהייתה מורכבת ממפלגת העבודה ועוד ספיחים.
ועכשיו לדוגמה כמה קל לעשות את זה…המפלגה להיום היא:
נצח – פך
נצח היא עוד מפלגה חרדית שנוצרה כתוצאה מהתפלגות בעדה הליטאית. לפי הבנתי, כל פעם שהרב מת בגיל 187, שני יורשיו, אחד בן 90 והשני "ינוקא" בן 89, רבים על מי יירש את המלוכה. כיוון שתקציבים לא חסר, הם מקימים שתי מפלגות. אגב, מאוד משעשע לקרוא את המסרים שלהם שמדברים אך ורק על אחדות. כך נראה כנס ההקמה של המפלגה.
איך הם הצליחו לאסוף 100 חתימות?
עוד לא מצאתם למי להצביע? אל דאגה – מחר אציע מפלגות נוספות.
בוקר טוב לכל קוראי. שלוש המפלגות להיום מייצגות שלושה מגזרים. ונתחיל עם חברינו ב"מגזר":
אלאמל לתג`ייר – התקווה לשינוי – הק
מפלגה חדשה של המיעוט הבדואי בראשותו של עאטף קרנאוי. הרעיון בבסיס הקמת המפלגה היא שמפלגות אחרות דואגות לפלסטינים ומתעסקות ב"כיבוש" ובינתיים ערביי ישראל נשכחים. נראה שלחברה האלה נמאס לראות את טיבי מתהלך כמו טווס באו"ם בזמן שעושה רושם ששום דבר לא זז בנושא הכפרים הלא מוכרים.
לוגו של תקווה…
הירוקים והצעירים לעתיד ירוק בישראל – רק
זו המפלגה שנוסדה בזמנו על ידי פאר ויסנר מעיריית תל אביב, וכיום היא מונהגת על ידי עמיר מלצר, שנראה בתמונה כמו הקונסיליירי של משפחה מנתניה ששמה מתחיל באות א. (ולא – השם המלא לא שמור במערכת כך שאין סיבה לזרוק רימון רסס על המערכת. תודה.)
עמיר מלצר – מפלגת הירוקים
הישראלים – יק
מפלגה זו הוקמה על ידי גדעון דורון כדי להנהיג רפורמות במבנה הממשל בישראל. בבחירות הקודמות היא קיבלה 865 קולות. כעת שינתה המפלגה את פניה, והיא מתמודדת כמפלגת עולים, בראשותו של דוד קון, כוכב הטלוויזיה הרוסית – ערוץ 9. המפלגה מרתקת משום שלפי כתבים שעליהם אני בדרך כלל סומך (יואב קרקובסקי ורביב דרוקר) את ההקמה שלה דחפו משום מה ציפי לבני וחיים רמון – שהם כזכור, די במפלגה אחרת.
לפי ניתוחי הכתבים, זוהי כנראה מעין מפלגת קש שהוקמה על ידי לבני ורמון במטרה לנגוס בקול הרוסי המובטח לאיווט.
דוד "לא יצא לי לראות תוכניות שלו" קון
זהו להיום. כ"מנטור" שלכם לנושא ההצבעה, אני חייב להודות שהמבחר היום לא עוזר לכם במיוחד. אולי מחר אדוג ברשת מפלגות אטרקטיביות יותר.
כן אני יודע שחשבתם שהבחירות זה ביבי וגמרנו, אבל מבחינת רשימת המפלגות המתמודדות – אנחנו רק בחצי הדרך. תקראו מצעים ותחכימו. אלה הן המפלגות להיום:
אחים אנחנו – פנ
במפלגה של הברסלבים היינו חברים – כאן התקרבנו עוד ונהפכנו לאחים! מסתבר ש" אחים אנחנו" היא מפלגה חדשה שתיאבק באפליית עולי אתיופיה בקבלה למוסדות חינוך. לצערי, אני לא אופטימי לגבי הצלחתם. אבל כל מי שמנסה להאיר פנס על פנינו הגזעניות – יבורך.
פתח תקווה: "התלמידות בנות השמונה לומדות בכיתה נפרדת, יוצאות להפסקות נפרדות ונוסעות לבית הספר בהסעה נפרדת"
מי אמר אפרטהייד ולא קיבל?
אור בראשות ירון ידען – ני
אני אוהב מאוד את האותיות שלהם כי זה מזכיר לי את האבירים של מונטי פייטון. זוהי מפלגה לא חדשה של בחור שיצא בשאלה ורוצה להפריד את הדת מהמדינה. נשמע מצויין. במסגרת הכאסח על המפלגות הדתיות, אתר המפלגה כולל שיר לא מחמיא על אלי ישי וקריאה להחרים את אמסלם כיוון שהוא – תחזיקו חזק – "תומך בתעשיית הפרוות" (אפילו גי.קי.רולינג לא יכולה להיות כל כך יצירתית…..).
בתמונה נראה הרב אמסלם עם כובע ללא פרווה:
הרב אמסלם – ללא המינק
דור בוני הארץ בראשות אפרים לפיד – זך
למרות ששם המפלגה נשמע כמו איזה קבוצת רכישה, ו/או ספונסר של קבוצת כדורגל (להפועל ת"א הרי יש את בוני התיכון), מסתבר שזוהי מפלגת הגימלאים בגלגולה החדש ושאפרים לפיד (דובר צה"ל בתקופה של מוישה וחצי) הוא רפי איתן החדש. ברכה ומשה עשת הם קליינטים מצויינים למפלגה כזו ואני חושב שבפעם הקודמת הם כן הושפעו מהדעה הרווחת על רפי שהייתה משהו בסגנון של "יווווו איזה חמוד והוא גם חטף את אייכמן!" הפעם הם לא השתכנעו.
דובר גימלאי צה"ל
זהו להיום. לא השתכנעתם? חכו לפרקים הבאים שכוללים אנשים מפחידים, מפלגות פיקטיביות ועוד הפתעות.
שבת היום אז לא אעמיס מידי ואספר לכם רק על שתי מפלגות. לשיפוטכם:
עתיד אחד – נלחמים בסם החדש – זה
מפלגה בראשותו של יחזקאל שטלצר שחרטה על דגלה את "מסר הציונות החברתית" ופועלת לשיקום החינוך. מהו הסם החדש, ולמה ואיך צריך להילחם בו, הן שאלות שנותרו ללא מענה. ואז נכנסתי לאתר atid1. אתם אולי לא מודעים לכך אבל מסתבר שהבעייה העיקרית שלנו היום כאן בפלסטינה רבתי – זו הפורנוגרפיה ויחזקאל מפרט (ארוכות….) כיצד הוא יילחם בסם זה.
חזי והחברה
אתר המפלגה טוען שאחד מהאנשים בתמונה הוא יחזקאל שטלצר.
כולנו חברים – נ נח – פץ
השם אמנם מסביר הרבה אבל בביקור באתר המפלגה הופתעתי. כאן לא מבלבלים במוח על למה לבחור בנו וכמה אנחנו יותר טובים מהמתחרים. באתר ניתן לקבל "עדכון לנשמה", לקנות מגוון מוצרים ואפילו להזמין את "מקפיצים לכם את האירוע עד לשמיים".
מקפיצים לכם את האירוע….
מה רע?
אם למישהו יש מותג חזק וידוע, זה אנשי חבד. הנה הלוגו של המפלגה:
זוהי מפלגה שהוקמה על ידי ארקדי גאידמק (זוכרים אותו?) בשנת 2007. כיום עומד בראשה פעיל חברתי ואיש עסקים חיפאי בשם גד הרן.
העם דורש גד הרן?
מורשת אבות – הי
מורשת אבות הוקמה לפני שנים רבות על ידי הרב בא-גד – הזכור לטוב. כיום היא מונהגת על ידי אילן משיחא. מאוד אהבתי את בחירת האותיות של המפלגה ועושה רושם שהיא מפלגה ידידותית ביותר. מה יותר voter friendly מ – "הי"? עלי זה עובד הרבה יותר מאשר ה"כן" של מופז (אל תשכחו שגם הוא מתמודד) או ה"לא" המאיים של איווט. אז יאללה, ביי!
לוגו מפלגת "מורשת אבות"
מתקדמת ליברלית – דמוקרטית – נק
המידע על המפלגה הזו כל כך עסיסי שאני נאלץ לצטט מילה במילה את הכתוב עליהם בויקיפדיה. לא כל יום פוגשים "סוחר דגים מאשדוד" או קניית קולות במקומות אקזוטיים כמו הכפר כסרא-סמיע:
בראש המפלגה עומד אלכסנדר רדקו, סוחר דגים תושב אשדוד. המפלגה לא עברה מעולם את אחוז החסימה. בשתי מערכות הבחירות הראשונות בהן התמודדה דורגה במקום האחרון, עם מאות בודדות של קולות: בבחירות לכנסת השש עשרה קיבלה 833 קולות, ובבחירות לכנסת השבע עשרה ירד מספר התומכים בה ל-580. בבחירות לכנסת השמונה עשרה עלתה התמיכה במפלגה ל-1887 קולות, (יותר קולות מעשר רשימות אחרות). כשליש מהקולות (658) הושגו בכסרא-סמיע. בבחירות לכנסת התשע עשרה מתמודדת המפלגה בכינויה המלא "מתקדמת ליברלית-דמוקרטית".
מועצה אזורית לתפארת
בשנת 2011 קיבלה המועצה האזורית את פרס שר הפנים "לניהול תקין"
בימינו לדעתי מגיע להם גם פרס נובל.
אלה שלוש המפלגות להיום – השתכנעתם? נהדר.
לא השתכנעתם? במהלך השבוע הקרוב אמשיך לתת לכם אופציות הצבעה נוספות.
הפוסט התחיל כאנקדוטה בה רציתי לשתף אתכם: האות צ' אסורה לשימוש כאות יחידה בבחירות הקרובות לכנסת. למה אתם שואלים? אחרי שאספק לכם את התשובה – תגובתכם תהיה כמו שלי:
"וואלה! בוועדת הבחירות המרכזית יושבים אנשים, מה זה חכמים, שחושבים על הכללללל".
צ' נפסלה כי אם ייגמרו פתקי ההצבעה, אנשים יכתבו את אות המפלגה בכתב ידם על פתק לבן. כתב היד של חלקם לא יהיה קריא ולא ניתן יהיה להבדיל בין האות צ' לאות ד' המייצגת את בל"ד. ואסור שזה יקרה. כמובן.
אם כל ההחלטות במדינה היו מתקבלות לאחר ניתוח כה מפורט, היה יכול להיות פה נפלא….
ולגבי שאר האותיות?
במהלך קריאת החומר לפוסט, שמתי לב שאני "בור" לגבי חלק נכבד מהמפלגות שמתמודדות על הקול שלי. אני מחזיק מעצמי "מעודכן" ולכן, כשירות לכם, אני מספק כאן, כנראה לראשונה! מידע על מגוון מפלגות. כל יום אעלה פוסט חדש עם מידע חשוב (אולי…) שיעזור לכולם להפוך את קולם הצף למשקע קבוע. והרי הזוכים להיום:
כח להשפיע בהכוונת רבי אמנון יצחק – פז
על אמנון יצחק שמעתי. אני חושב שכל מי שמקבל דואר בארץ שמע עליו – זה ההזוי מהדיסקים (לדעתי הוא ממרר את חיינו עוד מתקופת הקסטות). בכל מקרה, משעשע שה"רב" כנראה אינו רב, כי הוא לא הצליח להוכיח לוועדת הבחירות שתוארו אמיתי. ולכן "בהנהגת הרב" שונה ל "בהכוונת רבי…."
מלך הקסטות – אמנון יצחק
הפיראטים – פ
תודו שלא ידעתם שיש מפלגה כזו!
המפלגה הפיראטית הישראלית היא ארגון שמאלני פעיל מאוד, עם מסרים מאוד מתוחכמים ושנונים. מה שביד 2 מקוטלג תחת "למבינים בלבד". המפלגה הוקמה על ידי פליט של "עלה ירוק" (איך לא….) והיא חברה לתנועה העולמית של הפיראטים. ואני חשבתי שהבעייה עם הפיראטים מסומליה איכשהו בשליטה… הנה הלוגו של המפלגה:
מפלגת הפיראטים
והפיראטים עצמם (קפטן הוק וסגנו):
נחשו מי המנהיג?
ברית עולם לגאולת ישראל בראשות עופר ליפשיץ –נ
למרות שעל פניו נראה שהחברה האלה הזויים, אחרי הכל, הסלוגן שלהם הוא "ברית עולם לגאולת ישראל, עם ישראל בוחר: כן! לאלוהי ישראל", חיטוט קצת יותר מעמיק במצע שלהם מגלה בעצם שהם דואגים לכולנו. דאגה זו כוללת התייחסות לבנקים – "כלכלה ברוח יהודית, שמיטת חובות וללא ריבית" (מה כבר יכול להיות רע בזה?), כבישים חופשיים – "ביטול הסכם כביש 6 ופתיחתו לתנועה חופשית לקהל הרחב", וכמובן "ביטול חוק האגרה".
זה מצע!
כן לאלוהים!
זהו להיום. אם לא נשביתם בקסמו של אמנון או נחטפתם על ידי הפיראטים – קיראו מחר על עוד מפלגות ש"מתות" שתצביעו עבורן (חלקן אפילו כנראה ישלמו לכם לעשות זאת…..).
אני מנצל את המצב האבסורדי והמאוד זמני שבו קבוצת הכדורגל שלי מובילה משום מה את טבלת הליגה המקומית, כדי לכתוב על הצד החזק של הפועל – האוהדים שלה.
אתחיל בגילוי נאות – כאחד שגדל בברזיל ונכח בזכייה בשנת 70, כדורגל כנראה חדר לי אז לדם. לכן, כאוהב כדורגל איכותי, אני ממעט לראות משחקים בליגה המקומית. כשיונתן בכל זאת גורר אותי לאיזה גמר גביע או משחק עונה חשוב, אני די משתעמם ושמח על כל מאפה נוסף שנקנה מבעוד מועד ב"נשיקה הצרפתית".
"ואיזה מסכנים האוהדים……"
בבלומפילד אני בדרך כלל מתרכז פחות בשחקנים שרוב הזמן עומדים על המגרש ושם דגש רב על האוהדים ועל המנהיגים שבמהלך כל המשחק מפנים את גבם למגרש ורק מנהלים את הלהקה. שירי העידוד הם מאוד שנונים ולעתים קרובות מצחיקים ביותר. אביא שתי דוגמאות שבהן יש התייחסות לאקטואליה (יחסית לשואה שאליה מתייחסים במספר רב של שירים).
אלירן שודד זקנות
אלירן עטר בבית המשפט
רקע: אלירן עטר, אז שחקן בני יהודה והיום מכבי תל-אביב, הורשע במעורבות בשוד תיקים של נשים.
כל הזקנות שברחוב
תחזיקו את התיק קרוב,
פיקחו את העיניים, היו ערנייות
כי אלירן שודד זקנות
אלירן שודד זקנות
אלירן שודד זקנות
אלירן שודד , אלירן שודד
אלירן שודד זקנות
שימו את ירושלים בירדן (לחן "שישו את ירושלים")
רקע: למרות המקור השמאלני, לא נראה לי שבקהל של הפועל היום יש רוב למרץ. לכן אני לא משוכנע שיהיה רוב בקהל שיסכים להסכם של מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, לנצח נצחים וכד'. השיר גם מתייחס לאסון ורסאי – אירוע טראגי שקרה ב-2001 שבו נהרגו 23 אנשים.
אצטדיון טדי
שימו את ירושלים בירדן
תחלקו אותה לשניים, תחלקו לשניים
שימו את ירושלים בירדן
תנו אותה לפלסטינים
כי לא צריך את טדי וגם לא את בית"ר
לא ת'כותל, לא ת'כנסת
כי כל דבר בעיר הזו הוא מיותר
גם כשמתחתנים פה הרצפה קורסת
אולמי ורסאי – 2001
אשמח לקבל מכם שירים שנונים של קבוצות אחרות – אפשר אפילו על הפועל, על אוסישקין ז"ל, או על כל טאבו אחר.
יום שישי בערב, לאחר סיום הכנת הארוחה, אני בשלב ההגשה ופתאום התקפלות. כאב חד שתפס אותי משני צידי המתניים וגרם לי תוך מספר שניות לכאב ברמה של קשיי נשימה. כן, נתפס לי הגב. שלושה מטר ממני ישב ד"ר ברגר, מרפא כל צרותינו, והוא זה שדאג לזה שמאותו רגע ואילך אהיה מסומם כיאות.
בשעות הערנות המעטות שהיו לי, כשלא שכבתי במיטה בתנוחה עוברית, החזקתי את הגב כך:
הבחור קצת יותר בריון ממני אבל שנינו סובלים מאותה הבעיה. איזו אחווה!
מסתבר שהרבה מאוד אנשים עברו חוויה דומה או שמעו על מישהו ש"היה לו". מעניין עוד יותר הוא שלכולם היתה דעה מאוד נחרצת על מה צריך בדיוק לעשות כדי לטפל. בשבוע האחרון לא שמעתי את אותה המלצה פעמיים.
ההמלצות נחלקות כמובן לקטגוריות ורובן נוגדות אחת את השנייה. היה לי מאוד מעניין השבוע.
חם או קר?
זוהי בהחלט השאלה הראשונה שבה נחלקה אוכלוסיית ארץ ישראל לשניים:
חם – זה נעים וזה מפזר את הכאב.
קר – בדלקת חייבים להלחם על ידי קור ואם שמת כרית חמה, אתה אידיוט וגרמת לה רק להתפשט ולהחמיר.
שימי: "כשאילן נתקע רק שקית קרח עוזרת. 20 דקות ואתה כמו חדש"
"זבנג וגמרנו" או לאט לאט
בנוגע לנושא "רמת האגרסיה של הטיפול" יש מגוון רחב של דעות:
קרול: זריקת וולטרן. "תזמין רופא הביתה והגב יטופל".
ת.: (שמו המלא שמור במערכת): "למה שלא תגלגל איזה קטנה ותרגיע קצת את הגוף"?
ברכה: "יש לנו משחה מיוחדת שאנה הביאה מבולגריה. זה תמיד עוזר".
דני: "לך לקרן. היא תעשה לך שיאטצו כמו שצריך ובלי קללות!" (פעם היה את אהרון שהיה עושה כוסות רוח "משהו משהו" אבל תמיד היה מגדף ללא הפסקה).
ערן: "הליכות, רק הליכות. כשלי היה תפוס הגב, רק זה עזר לי".
פרנסיסקו: "חגורה לגב – אני כל הזמן הולך עם אחת – הנה תראה!"
חגורה אלסטית לגב
מה שמעניין הוא שאפילו כשזיפזפתי בין הערוצים ובדרך ל"מצב האומה" עברתי במהרה על ערוץ 21, במקום למכור את מקצץ המלפפונים הרגיל, הפוץ הקטן (שלדעתי חי באולפן השידור רצוף משנת 91) הראה איך להדק את החגורה (פטנט עולמי!) שתפתור את כל כאביי. הזמנתי שתיים.
מתוך 20 השייטים שהחלו את המירוץ מסביב לעולם לפני שבוע, לחמישה כבר היו צרות צרורות ונכון להרגע, רק 16 ממשיכים בתחרות.
הראשון שנתקל בבעיות הוא ברנרד דה ברוק על ה- Votre Nom Autour du Monde, ללא ספק שם הסירה הארוך בהיסטוריה. הוא התנגש ביציאה לתחרות בסירה של אוהד נלהב שהתקרב יתר על המידה! ההתקלות יצרה חור בגוף הסירה. הוא חזר למרינה, החור תוקן (ראו תמונות) והוא חזר למירוץ.
הפורש הראשון מהתחרות הוא מארק גווילמו על ה- Safran. לקח לו פחות מארבע שעות של שיוט וכחמישים מילים ימיים לפני שבום גדול הרעיש את הספינה והוא איבד את מהותית את יכולת התמרון.
Safran
הפורש השני, קיטו דה ברוק, שט על ה- Groupe Bel, החזיק במירוץ יומיים לפני שהתנגש בסירת דייג אל מול חופה של פורטוגל. הנזק הוא רב, כולל לוונטות, דבר שמונע המשך העמסת לחצים על המפרשים.
Groupe Bel
הפורש השלישי הוא לואיס בורטון על ה-Bureau Vallée . גם הוא התנגש בסירת דייג, ביום הרביעי לשיוט. גם הנזק אצלו מתמקד באזור הוונטות דבר שמונע ממנו לשנות מפנה ולכן מגביל מאוד את יכולת התמרון של הסירה.
Bureau Valee
סאם דיוויס על Soveal היא אחרונת הפורשות – היא הייתה במירוץ במשך 6 ימים ושלוש שעות והגיעה עד 400 מייל מcape verde שם איבדה את התורן ברוח של 40 קשר.
Saveol Dismasted
לצערי אני די משוכנע שיהיו עוד פוסטים עם עדכונים על צרות נוספות. הרי סה"כ עברנו רק בערך 10% מהתחרות!
למרות שברור לי שזה די נורא לאבד תורן אחרי הכנות של 4 שנים, כל עוד אין פציעות אני שמח. כולי תקווה שלא יהיו אסונות משמעותיים בהמשך.
מדי פעם אני מקבל ממכר או קרוב מייל שנכנס לקטגוריה – "תיכף אבדוק את זה".
אני בטוח שאתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. זה בהחלט לא דואר זבל אבל זו לא עבודה או התכתבות מתמשכת בנושאים שוטפים. לעיתים זוהי הרצאה כלשהי מ- TED, לפעמים כתבה מהאקונומיסט והרבה פעמים סתם תמונה או סרטון "מגניב".
לאחרונה קיבלתי מ"יד רביעית" (איקו קיבל ממישהי ושלח את זה לאוה, ששלחה את זה אלי) סרט שכותרתו (בתרגום חופשי מפורטוגזית) "בגיל 92, ג'ינג'ר רוג'רס רוקדת סלסה עם נכדה". לוחצים על הלינק ואכן רואים את ג'ינג'ר רוג'רס רוקדת סלסה עם נכדה (אגב – הריקוד מאוד מרשים!). לחצו על הכותרת ותראו בעצמכם:
מגניב, יופי, ואם מישהו מחברי היה דלוק על ריקודי סלסה אולי אפילו הייתי עושה לזה forward. אבל כאן הסתיימה סקרנותי לגבי הסרטון.
עד שגיסתי מירי נכנסה לתמונה. זה מה שהיא שלחה לי:
באמת מדהימה אבל ג'ינג'ר מתה בגיל שמונים וארבע בשנת 95. בדקתי בגלל התגובות וזאת לא היא, זה גם לא הנכד שלה, זה המורה לריקוד של הרקדנית והיא לא בת 92 היא בת שבעים ומשהו.
למרות כל זאת היא מדהימה!
מעניינים אותי כמה דברים בסיפור הזה:
מה גרם למירי לבדוק אם עובדים עליה?
מה גרם למעלה הסרטון לשקר?
האם האמת תמיד חשובה?
ביקשתי ממירי תיאור מפורט של התהליכים הקוגניטיביים שגרמו לה לבזבז 10 דקות במחקר מעמיק על חייה (ומותה) של ג'ינג'ר רוג'רס. הנה תשובתה:
צפיתי בסרטון. אח"כ, בשביל הכיף, ראיתי את ג'ינג'ר רוקדת בצעירותה. אח"כ חיפשתי עוד ריקודים שלה כקשישה והגעתי לאותו סרטון אבל עם תגובות באנגלית. התגובה הראשונה הייתה זועמת -מי שהעלה את הסרטון רמאי! התגובות הבאות היו ויכוח כי גם אם זאת רמאות סבתא'לה מרשימה ביותר.
אז בדקתי בוויקיפדיה לראות מה האמת.
לדעתי אולי כדאי להתחיל בטרנד של הכנסת שקרים בכוונה גם לוויקיפדיה כדי לעשות את החיים יותר מעניינים: "אלביס כמובן לא מת והוא חיי נהדר ומדי פעם מופיע (ביחד עם ג'ים מוריסון) במחלקה הסיעודית בבית גיל הזהב בהוואי".
ועכשיו לדוגמא נוספת. תסתכלו על התמונה הבאה:
ניתוח של עובר בבטן אימו
מדהים לא?
אני חושב שכן. אבל הבעייה היא שהתמונה מלווה בסיפור מרגש, שבו העובר (יש לו שם, אפילו שהוא יוולד רק 19 שבועות מאוחר יותר!) מחזיק את ידו של המנתח. (באחד הפרקים של הסדרה הרפואית "האוס" אפילו משחזרים את האירוע). האמת לדעתי מספיק מרגשת – זוהי תמונה אמיתית של ניתוח להצלת חייו של עובר אבל כיוון שהאם והעובר הורדמו, אין כאן החלטה של העובר לשלוח יד החוצה ולהודות למנתח, אלא היד פשוט נשמטה מהרחם. בפועל מה שמצולם היא יד הרופא שדוחפת את יד העובר בחזרה למקומה הטבעי. האחות בניתוח התראיינה לאחריו ואמרה "יד שנשמטת החוצה זה דבר שקורה כל הזמן". אז למה להמציא ציטוט פיקטיבי של הרופא שאומר "יד התינוק שהחזיקה אותי הוא אחד הרגעים המרגשים בחיי" ?
התשובה היא כמובן גוגל. כמו הרבה מאוד דברים רעים בחיינו – גם כאן הם אשמים.
כדי להעלות דירוג בחיפוש, מה שנקרא SEO, אל תקרא לסרטון שלך "אישה מבוגרת שרוקדת ממש יפה". תשקר ותן כותרת קליטה וייחודית כמו "אלביס פרסלי מנגן סלסה לראשונה בחייו, וג'ינג'ר רוקדת עם ישו שקם לתחייה לצורך האירוע" (17.4 מיליארד צפיות – נכון להרגע. מקום שני אחרי הסרטון של שלושה חתולים חמודים ישנים, לאחר שנשכו לצ'ארלי את האצבע). אם אתה ממש מעוניין באקשן, אז כדאי גם להכניס את הנביא מוחמד לסיפור.
אז כן, רצוי לדעת את האמת אבל לא תמיד זה חשוב או משנה. אפשר להינות מסרטון של אישה מבוגרת רוקדת נהדר, בלי לדעת את שמה או ייחוסה באתר IMDB. אפשר גם להתפעם מתמונה נפלאה של ניתוח מתקדם, בלי לערב אלמנטים אחרים. לדעתי, הסיפור בשני ה"אירועים" מספיק טוב.
לפעמים ה"שקרנים" אפילו לוקחים את זה כמה צעדים מעבר לגבולות ההיגיון כמו בכותרת הזו ששיגעה די הרבה אמרקאים לפני 11 שנה:
Osama Bin Laden Spotted at a Starbucks in New Jersey
אוסמה כמובן שהה אז במדינה ששמה מסתיים ב"סטאן", הרחק מידם הארוכה של האמריקאים, ולקח להם עוד 10+ שנים כדי לסגור איתו חשבון.
לסיום, אלמנט נוסף שנוצר עקב ריבוי השקרים הוא שכשבאמת יש משהו מדהים להראות, חייבים להוסיף, רצוי באנגלית:
Really this is not fake!
ראו מה עשתה הוריקן סנדי אתמול בברוקלין. כתוב שזה אמיתי אבל לא בדקתי עדיין ומחר מישהו מכם בטח יכתוב תגובה בסגנון "פרייר איך עבדו עליך". לא נורא.
בעקבות החדשות על השתלת הכבד של מ. במדינת ב. אני רוצה לעשות שני דברים:
לאחל לו החלמה מהירה.
לפרסם כאן לראשונה את סינופסיס התסריט של הסרט החדש של ג'יימס בונד.
מאיר והדגל
M (הלן מירן הנהדרת) חשה ברע לאחר לגימה מהסינגל מאלט המשובח. היא הלכה לדר. כהן (הרופאים הם תמיד יהודים) שסיפר לה שהכבד שלה הלך קאקן ושהיא זקוקה להשתלה. הוא קבע לה תור לשנת 2043, לספירתם. M נסעה למאיו קליניק בארה"ב שאישרו את הדיאגנוזה וסיפרו לה שעקב היותה גויה שמתנגדת לתקיפה באיראן, מהם היא לא תקבל כבד. M המשיכה במסעה ונזרקה גם משבדיה וגרמניה. במהלך אוקטוברפסט במינכן (אם הלך הכבד אז למה לא להמשיך לחגוג…) היא פגשה את בונד המקורי (שון קונרי האגדי) וסיפרה לו על הבעייה. בונד סיפר לה שהנכדה שלו (גל גדות המאממת – בפעם השנייה בתפקיד נתניה, החברה של מארק וולברג מהמוסד) נמצאת במשימה במדינה מזרח אירופית ששמה מתחיל בב. ושאולי היא תצליח לשים את ידה על חתיכת כבד. משם הכל התגלגל מהר.
ג'יימס בונד המקורי!
נתניה נשלחה להופעה של להקת ה- pussy riot שהופיעה במקרה במינסק ושם הכירה את יורי – מאבטח שנשלח מטעם הא.ק.ג. לוודא ששאריות הלהקה שלא נעצרו עדיין, מתנהגות בהתאם. נתניה הוציאה את האיפון 5 שלה והשתמשה באפליקציית "תורמי כבד פוטנציאליים" (0.99 דולר בחנות אפל) כדי לסרוק את מצב בריאותו של הז'לוב (2.05 מטר על 120 ק"ג). כחצי שעה מאוחר יותר, נתניה ויורי כבר היו בחדרה במלון עסוקים בתרגילים אקרובטיים שנראו לראשונה על המסך רק כאשר בסרט "בוראט" סשה ברון כהן ואמרגנו התערטלו על המיטה.
גל בפוזה מגרה
לקראת סיום האקט, הרגיש יורי כאב חד בצד והמחשבה שעלתה במוחו הייתה ציטוט של השיר האהוב עליו של בילי הולידיי "I don’t know if I’m coming or going”. בסוף הסתבר לו ששניהם היו נכונים. נתניה עזבה את הזירה והעבירה את הכבד לידי M שחיכתה בסבלנות בלובי (עם משקה ביד כמובן).
M לקחה מונית לבית החולים "חיים וייצמן" (כן כן ההוא מהמכון היה במקור ממדינת ב.) ובמיון סיפרה לתורן שכואב לה הכבד.
בבדיקה אכן התברר שלא נשאר לה הרבה מהאיבר החשוב. אז הוציאה M מהקולר כבד עצום ורב במצב א-א וציטטה את הטקסט האלמותי של בתיה עוזיאל "במקרה הכינותי מראש".
הניתוח עבר בהצלחה ובסצינת הסיום נראים M, שון קונרי וגל גדות (בביקיני) מורידים טקילות על החוף באשדוד.
הנה ציטוט:
כ-150 אוהדים הגיעו לאימון מכבי חיפה, עודדו את המאמן ראובן עטר והשליכו רימוני עשן. "התמיכה הזו לא מובנת מאליה, אחרי התוצאות הלא טובות שלנו" אמר המאמן לשחקנים, "אנחנו חייבים להעריך את זה ולהחזיר להם".
אז הנה מספר תובנות.
ראשית, לפי ויקיפדיה "רימון עשן הוא רימון המשחרר עשן (אפור או צבעוני) שנועד למטרות מיסוך, בלבול, הסוואה ואיתות". שום דבר לא נאמר כאן על "עידוד מאמני קבוצות כדורגל שקבוצתם צברה נקודה אחת מתוך 12 אפשריות".
שנית, ברור שאוהד טוב שבא לעודד מאמן במצוקה צריך להביא משהו כמנחה. יין או פשטידה זה פאסה. וגם נעשה בזה שימוש בארוחות החג הרבות שרק לאחרונה הסתיימו. לכן נשארנו עם הרימונים. אבל למה רימוני עשן?
את סוגי הרימונים ניתן לסווג באופן הבא: רסס זה לאויבים, רימוני הלם זה לאיומים ולאזהרות, ורק רימון העשן נותן קונוטציה נחמדה וצבעונית של תמיכה.
המלצה שלי לראובן עטר: אל תחזיר לאוהדים כלום, הם ירגישו מחויבים להחזיר לך והאסקלציה הזו תיגמר ברע.
כשהייתי שחיין צעיר היה לי מאמן אהוב בשם אריק. אריק היה ועודנו מה שנקרא נכה. גם אשתו ציפי הייתה נכה. שניהם היו גם ספורטאים דגולים ובביתם הייתה לשניהם ערימה של מדליות אולימפיות – רובן מזהב. של אריק היו משחייה וציפי הייתה מחזיקת השיא העולמי במגוון זריקות – כידון, כדור ברזל וכד'. אחד משניהם גם היה שותף למדליות הזהב של נבחרת הכדורסל. גדלתי בקרב הספורטאים האלה ואהבתי אותם מאד. פשוט כאנשים. הנכות שלהם הייתה דבר טבעי עבורי ונסיבות הנכות לא היוו אף פעם נושא לשיחה. ככה זה כשבאימוני כדורעף בבית הלוחם בהם נוכחים מגיל צעיר, מתעופפים הרבה מאוד כדורים, יחד עם פרוטזות ודאחקות.
לאורך השנים אני עוקב באדיקות אחר אולימפיאדת הנכים. או בשפה "נקייה" יותר, המשחקים הפארלימפים. אני זוכר את קרן ליבוביץ המדהימה, את ענבל פיזרו (שאתמול השיגה את המדלייה השמינית שלה!) וכמובן את איציק ממיסטבלוב.
על רקע כל זה, מובן שהזכייה של ישראלי בזהב אולימפי משמחת אותי מאד. אני גם מבין למה זה שווה תמונה גדולה בעמוד הראשון של "הארץ". מה שלא מובן הוא למה לא כל זכייה כזו בעבר הייתה שווה תמונה גדולה בעמוד הראשון של העיתון. אני מנחש שזה בגלל שיש נכות שווה יותר ושווה פחות.
בכל כלי התקשורת הודגשו אתמול – כמו גם ב"הארץ" היום – נסיבות נכותו של גרשוני. הרי ברור שהזהב של טייס אפאצ'י שווה יותר מהזהב של מי שנפגע לא מכוחות האויב (או אפילו כוחותינו) אלא "סתם" מפוליו…
יתכן שאני לא זוכר ובעבר הופיעו בעמוד הראשון של העיתון, ספורטאים נכים שזכו במדליות. יתכן. אבל נדמה לי שבעבר, גם כאשר היתה זו פציעה בצבא (תאונה או מלחמה) שהובילה לנכות של הספורטאים, הסיפור סבב בעיקר סביב ההתגברות על מכשולים – סיפור "מחוסר תקווה למדליה אולימפית" קלאסי ולא, כמו הפעם, סיפור שהתחיל – בכל המדיה – במילים "מלחמת לבנון השניה", "טייס אפאצ'י", וכו'. דרך אגב, גם קרן ליבוביץ' נפצעה בצבא. גם מתאונה. אבל בעצם, היא בכלל אשה…
הנרטיב הוא כעת אחד: הפטריוטיות המוגברת (והמפחידה) ממילא סביב המשחקים האולימפיים והפארלימפים, כמעט מפוצצת את החזה הנפוח כשהספורטאי שלנו הוא גם "גיבור" מלחמה. צריך כמעט לשמוח על שהיה לנו ראש ממשלה מנהיג (וגם זכאי מרוב האישומים) ושר ביטחון מקצוען ב-2006. כי בלעדיהם לא היה לנו נועם גרשוני.
אולי זה לא אמור להפתיע אותי. אולי זה חלק מהאוירה הכללית ומרוחות המלחמה. השאלה הנשאלת היא, למה עיתון "הארץ" מיישר קו עם הנרטיב הזה?
גילוי נאות – אני לא קורא ידיעות אחרונות, יותר מתאים לי "הארץ" ולפעמים אני גם מקבל בחינם את הסודוקו מהעיתון "ביבי, מלך מלכי המלכים.קום". לכן הפתיע אותי חברי יקי עם הטלפון הבהול שלשום שאומר לי להשיג את העיתון דחוף. והוא אכן צדק. זה היה "יום הילדה" השנתי והבינלאומי של ידיעות אחרונות.
מתחילים בכתבה על המגורשים. אפשר לטבל את הפעולה האגרסיבית בתמונות הנצחון של אלי ישי מנתב"ג אבל זה לא חזק מספיק, במיוחד בגלל שזה יגרום לשר החוץ, שלא קיבל מספיק דקות שידור בנושא, לכעוס. ואף אחד לא רוצה להכעיס את כבוד השר. אז אין יותר טוב מלהביא תמונה של ילדה סודנית עצובה במיוחד לפני שהיא עולה אל האוטובוס אל הלא נודע.
ואחרי הפתיח החינני נעבור לקצת יותר הרד-קור.
כבר כתבתי כאן על הילדה המסכנה שאיבדה את כל משפחתה בתאונה – מי שכונתה "רחלי הקטנה". בדרך כלל יש לי מילים לתאר הכל – אבל כאן זה מיותר. עצוב עליה, אני שמח שיש לה דודים נפלאים, ואני מקוה שמעתה ואילך יהיו לה חיים הכי נורמאליים שאפשר ושבעיקר, לא נראה כתבות על התפתחותה, שיקומה והתקדמותה, כל חודשיים בעיתונות. אז הכתבה בידיעות הייתה על זה שהדודה "תנסה להיות לה אמא". יופי. כדי לספק את הצרכים של קוראי ולחסוך לכם את עלות העיתון, אביא לכם כאן את כותרות העיתון הדנות ברחלי הקטנה בשנים הקרובות (שימרו ובידקו):
"רחלי הקטנה חוגגת יומולדת 8" – כמספר בני המשפחה שהיא איבדה….
"שנה בלי אמא" – רחלי חוזרת לזירת התאונה המחרידה ו………
"רחלי חוגגת בת-מיצווש" – בטקס מרגש, בהשתתפות הבבא בובק, וגו'….
מה שאני מבקש זה פשוט להפסיק עם זה – תנו לה לחיות בשקט.
ואז הנחית עלי העיתון את מכת המחץ. הנה התמונה:
נו מה אתם אומרים על זה? למרות שתמרה בת ה-5 היא אמריקאית, אני מניח שהיא לא מודעת לזה שהתגובה הנורמאלית באנגלית לתמונה שלה זה: what the f….!.
הסיפור כאן הוא מרתק. מדובר על פעילות חינוכית גרידא שמתנהלת ממש מתחת לאף של כולנו בגוש עציון ונקראת "תיירות אקסטרים". תיירים, בעיקר מארה"ב מגיעים להתנחלויות, על טפם כפי שאתם רואים, ומשתתפים בסדנאות ירי שמדגימות כיצד לחסל מחבלים. במקום לקחת את הילדה לאורלנדו (הם ממיאמי במקור), בואו ונהיה יהודים טובים ונחדיר בתמרה קצת ציונות.
מבחינת ידיעות אחרונות, אי אפשר לוותר על פרסום תמונה כזו, זה ציוני, זה צבאי וכתוצאה מכך זה הכי "סקסי" ו"מוכר עיתונים" שיש. עכשיו תחשבו רגע אם הצילום היה של ילד פלסטיני בן 5 (סליחה, בגיל הזה הם נקראים נערים בדרך כלל) עם רובה (קלאץ' לא תבור שהוא הכי ישראלי). לא היינו חושבים שזה מזעזע ומפחיד?
החיים הם לא תמיד דבש ולפעמים אנו חווים ו/או מספרים לנו על דברים מזעזעים. משפחה שלמה שנמחקת בתאונת דרכים בדרך לטבריה היא סיפור כזה. אני קורא את התיאורים, מנסה לחשוב איך אני, אישית, עכשיו, יכול לעזור לילדה בת 7 ונרגע קצת כשאני מגלה שיש לה דוד אוהב ושאולי איכשהו היא תתאושש או שאיכשהו יהיו לה, לצד צלקת שתלווה אותה תמיד, גם חיים סמי-נורמאליים.
אבל אז אני שומע את כל המלל המפגר שעוטף אותה ואני מתחיל לדאוג. "אדוני לקח אותם אליו", "הם היו צדיקים ולכן אדוני רוצה אותם לידו". לוגיקה למתחילים אומרת שאם כך, אז רחל נשארה בחיים כי היא היחידה שאינה צדיקה? או כי היא לא הייתה חגורה בחגורת בטיחות?
היכולת של הפנאטים האלה "לעבוד על עצמם", כל הזמן, בכל נושא, משגעת אותי. זכית בפיס? הסיבה היא כי התפללת – ישתבח שמו. נהרגת עם כל משפחתך בתאונת דרכים? גם כאן הסיבה היא שהתפללת – הכנסת ספר תורה לבית כנסת, עשית את כל מה שאתה צריך…..
אני מציע הסבר חלופי – אולי נהרגת כי המאכר שהעביר לך את המוצובושי (השגיאה במקור….) טסט, החליק לך, בע"ה, על ה-500 ש"ח שהיה עולה להחליף ברקסים. אולי לא.
בכל אופן, לא הייתי נכנס לניתוח הסיבות למותם של המסכנים, אם הדתיים לא היו מאיימים עלי שגם אני יימות (השגיאה במקור…) בקרוב אם לא אשלח המחאה, מהר, ל – http://m424.com
וזה האיום שקיבלתי בדואר:
אגב, אין לי מושג מיהם גדולי האומה שתמונתם מככבת בראש מכתב האיום הזה. אני מניח שמדובר ברבנים לבית cash (בני דודים רחוקים של ג'וני קאש) ובאדמו"ר קומבינה (בנו של הבבא קומבינה – המוכר למשטרה).
מאז שהתחלתי את כתיבת הבלוג ועד היום נאלצתי כבר פעמיים לתת את הכותרת "the stupid species" בהקשר של התנהגות המין האנושי. פעם זה היה בנוגע למלחמת השוורים ופעם אחרת בנושא פשקווילים. היום אני מספר לכם על קונספט "התייר המטומטם".
כן, ברור בהגדרה, שכאשר אנחנו מכניסים את עצמנו לקטגוריית ה"תיירות", פעמים רבות אנו נאלצים לבצע "downgrade" של כמה רמות, לאינטליגנציה שלנו. רוצים דוגמאות?
בתחום העלויות. אנחנו יודעים שנשלם 50 יורו עבור הנסיעה בת 4 הדקות מהשדה למלון בזמן שג'יובני ישלם על אותה הנסיעה בדיוק 4.50 יורו. כנגד כל מה שאנו מאמינים בו, אנחנו כן נכנס למסעדה שעל המדרכה שמחוצה לה מתנוסס שלט עם תמונות של פיצות אפילו שאנחנו באמת מסוגלים לקרוא תפריט פשוט באיטלקית ויכולים לזהות את המונחים פיצה מרגריטה או פפרוני. ויש עוד הרבה דוגמאות אחרות.
הנקודה שלי היא שכתייר, אני מאמץ גישה שהיא מאוד טולרנטית לטיפשות ולעיתים קרובות, גם אני מתנהג או לפחות נראה די טמבל כשאני בחו"ל. להיראות כמו טמבל מבחינתי נובע מהצורך לנעול נעלי ספורט נוחות להליכות ממושכות, מראה שלעיתים לא תואם את המסעדות המפוארות שבהן אני נהנה לנשנש מזון מקומי.
הבנתם? גם אני לפעמים טמבל בחו"ל.
אבל שום דבר לא הכין אותי למפגש עם המון אדם שמתנהג בצורה מטומטמת, והכול בסנכרון מושלם.
הנה כמה מהתמונות שצילמתי באירוע.
הצוות
המחזיקה והדורכת
סטודיו C
הנשען
הנשענת
פנטומימה
מנצחת התזמורת
המלטפת
השוער
הליטוף והאקדח
אתם בטח חושבים שמדובר בטאי צ'י המוני או ב- flash mob (שבו קבוצה גדולה של אנשים מתחילים לרקוד במקום ציבורי). אז זהו – שלא. מדובר במשהו משמעותי הרבה יותר ובניסיון של אנשים מכל העולם לתרום את תרומתם לתיקון טעות ארכיטקטונית: בשנת אלף מאה ומשהו (כל סיפור באיטליה מתחיל בערך כך….) היה ארכיטקט כושל ששתה יותר מדי קיאנטי ולא ביצע חישובים כראוי. כתוצאה מכך קרו שני דברים. הראשון הוא שלקח 177 שנה לבנות את מה שהוא התחיל והשני הוא שהמגדל נוטה על צידו. החדשות הטובות הן שעובדה זו מספקת פרנסה לכ 90,000 תושבי העיר פיסה, אבל היא מוציאה – כך מסתבר – את הצד הפחות מרשים בטבע האנושי (או לפחות התיירותי).
המטומטמים (בע"מ)
ניסיתי לברר מה גורם לכל כך הרבה אנשים לחשוב שזה "מגניב" להיראות כאילו אתה מחזיק ו/או מפיל את המגדל. לא הצלחתי. אני מניח שהחתן שמצטלם בגן צ'רלס כלור כשהוא מחזיק את השמש בשקיעה יוכל לתת לי הסבר פשוט, אבל לא יצא לי לשוחח איתו עדיין.
מאז שהתחלתי את כתיבת הבלוג ועד היום נאלצתי כבר פעמיים לתת את הכותרת "the stupid species" בהקשר של התנהגות המין האנושי. פעם זה היה בנוגע למלחמת השוורים ופעם אחרת בנושא פשקווילים. היום אני מספר לכם על קונספט "התייר המטומטם".
כן, ברור בהגדרה, שכאשר אנחנו מכניסים את עצמנו לקטגוריית ה"תיירות", פעמים רבות אנו נאלצים לבצע "downgrade" של כמה רמות, לאינטליגנציה שלנו. רוצים דוגמאות?
בתחום העלויות. אנחנו יודעים שנשלם 50 יורו עבור הנסיעה בת 4 הדקות מהשדה למלון בזמן שג'יובני ישלם על אותה הנסיעה בדיוק 4.50 יורו. כנגד כל מה שאנו מאמינים בו, אנחנו כן נכנס למסעדה שעל המדרכה שמחוצה לה מתנוסס שלט עם תמונות של פיצות אפילו שאנחנו באמת מסוגלים לקרוא תפריט פשוט באיטלקית ויכולים לזהות את המונחים פיצה מרגריטה או פפרוני. ויש עוד הרבה דוגמאות אחרות.
הנקודה שלי היא שכתייר, אני מאמץ גישה שהיא מאוד טולרנטית לטיפשות ולעיתים קרובות, גם אני מתנהג או לפחות נראה די טמבל כשאני בחו"ל. להיראות כמו טמבל מבחינתי נובע מהצורך לנעול נעלי ספורט נוחות להליכות ממושכות, מראה שלעיתים לא תואם את המסעדות המפוארות שבהן אני נהנה לנשנש מזון מקומי.
הבנתם? גם אני לפעמים טמבל בחו"ל.
אבל שום דבר לא הכין אותי למפגש עם המון אדם שמתנהג בצורה מטומטמת, והכול בסנכרון מושלם.
הנה כמה מהתמונות שצילמתי באירוע.
הצוות
המחזיקה והדורכת
סטודיו C
הנשען
הנשענת
פנטומימה
מנצחת התזמורת
המלטפת
השוער
הליטוף והאקדח
אתם בטח חושבים שמדובר בטאי צ'י המוני או ב- flash mob (שבו קבוצה גדולה של אנשים מתחילים לרקוד במקום ציבורי). אז זהו – שלא. מדובר במשהו משמעותי הרבה יותר ובניסיון של אנשים מכל העולם לתרום את תרומתם לתיקון טעות ארכיטקטונית: בשנת אלף מאה ומשהו (כל סיפור באיטליה מתחיל בערך כך….) היה ארכיטקט כושל ששתה יותר מדי קיאנטי ולא ביצע חישובים כראוי. כתוצאה מכך קרו שני דברים. הראשון הוא שלקח 177 שנה לבנות את מה שהוא התחיל והשני הוא שהמגדל נוטה על צידו. החדשות הטובות הן שעובדה זו מספקת פרנסה לכ 90,000 תושבי העיר פיסה, אבל היא מוציאה – כך מסתבר – את הצד הפחות מרשים בטבע האנושי (או לפחות התיירותי).
המטומטמים (בע"מ)
ניסיתי לברר מה גורם לכל כך הרבה אנשים לחשוב שזה "מגניב" להיראות כאילו אתה מחזיק ו/או מפיל את המגדל. לא הצלחתי. אני מניח שהחתן שמצטלם בגן צ'רלס כלור כשהוא מחזיק את השמש בשקיעה יוכל לתת לי הסבר פשוט, אבל לא יצא לי לשוחח איתו עדיין.
אז בודאי שמתם לב (אני מקווה..) שנעלמתי ולא כתבתי פוסטים חדשים מזה תקופה. הסיבה לכך היא שהייתי בנסיעת עבודה באתיופיה. ויש לי מספר תובנות שבהן אני רוצה לשתף אתכם. הייתי רק שלוש פעמים באפריקה ובניגוד למספר חברים שנמצאים "על הקו" כל חודש, אני פוקד את היבשת אחת לכמה שנים. ותמיד מפתיעה אותי תגובתם של אנשים שחושבים על אפריקה (תמיד כיחידה אחת, ללא הבדל בין מדינות!), כמשהו פראי, לא מפותח ואפילו מסוכן. חברים שאלו אותי למשל "יש בכלל מכוניות באתיופיה?" "יש שם משהו חוץ ממדבר אחד גדול?". התשובות לשאלות כאלה הן כמובן שאתיופיה היא מדינה עצומה, מתפתחת בקצב מהיר ושיש בה הכול.
רוצים דוגמא להתפתחות? ביום האישה הבינלאומי, יום שכל אתיופי שפגשנו יודע עליו ושכל אישה אתיופית שפגשנו מודעת לו, זה השלט שהיה תלוי בצומת הומה באדיס:
כאחד שבדרך כלל מחובר "לצד הנשי שלו", אני לא זוכר מתי עשו כאן בארץ "ביג דיל" מיום האישה הבינלאומי ומתי מישהו כאן נתן לאו"ם לתלות שלטים ברחובות ההומים.
אז זה לגבי החלק של "המתפתחת".
בתחומים אחרים, יש עדיין מקום לשיפור.
למשל, כשנוחתים בשדה, צריך להוציא במקום ויזה. ולהוציא ויזה משמע לשלם. שימו לב לטבלת המחירים של הויזות השונות.
נהדר לא? אני הצעתי לקרוא לזה "הכל ב-20 דולר" או לאירופאים שבינינו "הכל ב-17 אירו"
כאחד שאוהב שלטים מעניינים אני מגדיר את שלט הוויזה תחת קטגוריית "תמימות, ש"זה כמובן בניגוד לקטגוריית ה"אהבלות" שאליה שייך השלט הבא מהארץ:
אני לא ממש בטוח אם השלט הוא פוטושופ או לא, אבל בכל מקרה זה משעשע.
חזרה לאתיופיה. וכן שמרתי את הטוב ביותר לסוף – הנה צילום של שלט שהיה בשירותים.
חלק מההוראות מאוד ברורות ואשתדל להיות "נקי" בתיאור. מהשורה העליונה ברור שבשירותים מותר "לעשות" מה שמכונה בשפת ילדים אמריקאים "מספר 1" ו"מספר 2". התסבוכת מתחילה בשורה התחתונה. האיור בצד ימין בכלל לא ברור – זה נראה כמו לא לשבת על האסלה. מיטב כוחותינו לא הצליחו לפענח את זה באופן מלא. כן הייתה הסכמה על כך שישיבה כזו נראית מסוכנת ושאם תשב כך ותיפול ותשבור את הראש, תוכל לשכור את שירותיו של עו"ד ממולח ולגזור קופון. אבל מייד פסלנו את האפשרות כלא ריאלית – זה לא מתאים לתרבות המקומית. הנושא עדיין בדיון כך שתרומתכם תתקבל בברכה.
"הדובדבן" של השלט, נמצא כמובן בצד שמאל למטה. תחת מה שאני מכנה כדיבר ה-11 "לא תקיא את נשמתך לבורא".
כבר בתחילת הדיון על חלק זה של השלט הועלתה האפשרות של "לא תשתה ממי האסלה" אבל כיוון שזה no brainer, כלומר כל המקומיים שאיתם דנתי בנושא הסכימו שזה לא רעיון טוב לשתות מהאסלה, חזרנו לאופציה הראשונה. על נושא ההקאות הדיון היה ער יותר. קודם כל בגלל שהצילום נלקח מייד לאחר סבב הקאות שלי שנמשך 36 שעות (הרעלת מזון כנראה) והמארחים שלי חשבו שזה מאוד משעשע שאני מתעסק בנושא. חוץ מזה, הקונסנזוס המקומי היה שהקאות הן דבר מלוכלך ודוחה ואי אפשר סתם כך לזהם שירותים. לכן קיימת ההוראה של "אל תעשה".
לשאלתי, "ואם אני חייב, אז איפה כן להקיא?" לא היה מענה.
את התמונה הבאה צילמתי ב oaxaca מקסיקו. קצת על וואחאקה (לקח לי שעה לחשוב על איך לאיית את שם העיר בעברית) שנמצאת במדינת…. כן ניחשתם נכון וואחאקה. היא נמצאת בדרום מקסיקו, יש בה קרוב לארבעה מיליון תושבים, כ-20% מהם אינם יודעים קרוא וכתוב וילד שכן מקבל חינוך יישאר במערכת החינוך בממוצע עד לכיתה ו'. אה כן, וחוץ ממסקל נפלא, יש שם את האוכל הכי טוב בעולם. בדקתי!
רפואה ציבורית ב- oaxaca
בתמונה אתם רואים קיר של בית שעליו המלל הבא, ואני מתרגם:
במקרה שהילד שלכם מראה:
קושי בנשימה
חום גבוה
הוא נהיה חיוור, כחול או סגול
העור שלו קר
הוא חלש
יש לו כאב לוחץ באוזניים
יש לו כאב בגרון עם נקודות לבנות
גשו מייד ל"יחידה הרפואית" שלכם. יכול להיות שזו דלקת ריאות.
בראיון על דרכים להעברת מידע לגבי שעות התפילה בכפרים ערבים, העלתה אנסטסיה מיכאלי את הרעיון להשתמש באפליקציית אייפון. אני מניח שגם במצב שאני מתאר במקסיקו, היא הייתה מתראיינת ליד קיר הבית ומטיפה לקידמה.
לעצם העניין: כשאני רואה את הקיר הזה אני חושב על תמימות, על העברת מידע, על דאגה לזולת ולדור הבא, על מושג הקהילה.
על כל הדברים שעושה רושם שאנחנו יהודי א"י, מרוב קידמה ותחכום, שכחנו.
אני רוצה לפתוח בציטוט של הישראלי שהיה פעם אלוף העולם בדיבייט באנגלית כשפה שנייה:
"בתור ישראלי, אתה מתרגל שמביטים עליך בחשדנות, אתה מתרגל לראות עוינות, להרגיש צורך להתנצל ולהצדיק את עצמך בכל מקום שאליו אתה הולך. ניצחון בספורט שכרוך בדיאלוג בלבד הוא תחושה נפלאה, כי אנחנו מרגישים שאנחנו מייצגים לא רק את עצמנו ואת המוסר שלנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מציגים בפני העולם צד אחר של ישראל, צד תרבותי, שנון, חביב ושוחר שלום".
כמו שאומרים באנגלית, let me get this straight, כלומר בדרך כלל יש לישראל צד שהוא:
לא תרבותי
"אהבל"
לא חביב
שוחר משהו שהוא ההפך משלום
לא כל כך נעים לי לחשוב על עמי ככזה אבל אם "אלוף העולם" אמר את זה כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר. אז יצאתי לשטח, כלומר נכנסתי למרשתת, וניסיתי למצוא דוגמאות לתיאורים המאוד לא מחמיאים שנציגנו הישראלי חווה בקשריו עם אנשים מחו"ל. אני חייב להזהירכם שחלק מהדוגמאות נופלות תחת הקטגוריה "בין תחומי". חלקן מתחילות באהבלות טיפוסית של חבר כנסת זה או אחר ולפני שמספיקים להבין מה קרה, אנחנו במלחמה אזורית ואולי, אי"ה, אפילו כוללת!
בקטגוריית הלא תרבותיים:
אנסטסיה מיכאלי שפכה מים על ח"כ מג'אדלה
תקרית בריונית בכנסת: חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) שפכה כוס מים על ח"כ ראלב מג'אדלה (העבודה) במהלך דיון בוועדת החינוך של הכנסת. היא טענה שהעליב אותה: "מג'אדלה ילמד לא להעליב נשים. הוא פגע בכבוד של הכנסת ובמקום הזה", אמרה לאחר התקרית הקשה.
בקטגוריית אהבלות/גזענות ובעצם בין תחומי עם אופציה לפיצוץ רציני:
אנסטסיה מיכאלי – חוק המסגדים
אנסטסיה מיכאלי מציעה להשתיק את המסגדים כי הרעש של קריאת המואזין מפריע לדרים באזור המסגד. היא קיבלה אינספור פניות מאזרחים סובלים והחליטה להיות להם קול. איך יעביר המואזין את המסר? יש טכנולוגיות חדשות. אני לא בטוח שתאמינו לי כשאביא את הציטוט מפיה של הח"כית הנאורה ולכן אני מצרף גם את הוידיאו. להלן הציטוט:
"יש לנו היום בעידן הטכנולוגי כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה פיתוחים, יש לנו אפליקציות לאייפון…"
The defense rests….
בקטגוריית "סדרי עדיפויות"
משרד השיכון מעביר מיליונים לאבטחת מתנחלים על חשבון תקציב למחוסרי דיור
בקטגוריית "לא שוחרי שלום" או במקרה הזה יאללה מלחמה!
הפצ"ר לשעבר: לא חייבים לפתוח בחקירה על כל ילד פלסטיני שנהרג
בקטגוריית "בין-תחומי"
בני קצובר: לפרק את הדמוקרטיה ולהכפיף אותה ליהדות
הבנתם, כן? אלוף העולם בדיבייט צדק. אנחנו לא תרבותיים, מטומטמים לא קטנים ומחפשים את העימות הבא, בכל דרך אפשרית.
מה שאני לא מצליח להבין זה למה האלוף הוסיף לא חביבים? אנחנו מאוד חביבים, חייכנים ומשיגים את שלנו בנועם.
כבר הרבה זמן שאני ושכמותי, המיעוט הלכאורה שפוי, מותקפים מכל הכיוונים בידיעות על המציאות ההזויה שסובבת אותנו ואתמול בפוסט גם התייחסתי קצת לדוגמאות.
במודיעין קיימת תנועת נוער של משמר הגבול שבה, לפי הכותרת בעיתון "חמושים בני 17 מגרשים פועלים ערבים". ולהלן שלושה ציטוטים מפיה של ר. (שמה המלא שמור וכד'…..) אחת הנערות המשתתפות בפעילות הברוכה:
1. "אני מגדירה את זה כהנאה: זה פשוט נותן לי ערכים ואני אוהבת את האקשן"
2. "אני אוהבת ללכוד את השב"חים. בעיקרון אנחנו מחפשים אותם כי הם מפחידים ילדים. המטרה היא לתפוס אותם ולהחזיר אותם למקום שאליו הם שייכים".
3. "זה תחושה כיפית. יש לך אדרנלין ואנרגיה במבצעים כאלה. אנחנו גם מרגישים גאווה שאנחנו שומרים על הבית. נכנסנו למשל לאתר בנייה ומצאנו שם כמה. ראינו אותם מתחבאים אז תפסנו אותם."
מכירים את זה שאתה עומד בתור ארוך ומגיע "ישראל ישראלי" שנדחף לפניך ואומר "אני רק שאלה"? אז גם לי יש רק כמה שאלות לר.:
1. האם אני יכול להיות חבר שלך בפייסבוק כדי שאוכל לראות את התמונות שלך מפזזת ליד עצורים כפותים עם פלאנלית על העיניים?
2. נדמה לי שבעברית "ללכוד" נותן קונוטציה של חיות. בטוח שלא לזה התכוונת, נכון?
3. איך בדיוק הם "מפחידים ילדים" אם בעצם הם מפחדים ממך ולכן התחבאו באתר הבנייה?
4. איזה קנס או עונש אחר, הוטל על הבעלים של אתר הבנייה שהעסיק את השוהים הבלתי חוקיים?
שב"חים מפחידים
ילד מפוחד*
* לא הצלחתי לאתר תמונה של ילד מפוחד ממודיעין. אני מניח שגם בבית שמש הילדים מפוחדים ממשהו.
משום מה בימים האחרונים אני חושב הרבה על "נוער היטלר"………
Disclaimer מעודכן!
"חוק ה- 300000 ש"ח" תקף גם לפוסט זה. לכן אני מבקש להבהיר את הדברים הבאים:
ישראל ישראלי, ר., מג"ב, חברות הבנייה, העיר מודיעין ועוד המוזכרים בפוסט, הם מדמיוני הפרוע בלבד והדמיון לאנשים אמיתיים או אירועים כלשהם הוא מקרי בהחלט. אם במקרה מישהו חושב שאני כותב עליו או נפגע מהפוסט, אני מתנצל מראש ומבקש בכל לשון של בקשה לא להיתבע על ידו.
זהו. אני סגור על זה שהבנתי סוף סוף מה קורה פה. כל הקטע הזה של "מדינת ישראל" הוא בסך הכול פיקציה ובעצם, אנחנו נמצאים בתוך ניסוי חברתי, "אח גדול ישראל" שבו כולנו משתתפים וכדי לשפר רייטינג, "ההנהגה" צריכה לשגע אותנו ללא הרף ולראות את תגובותינו למטלות המטורפות שהם מפילים.
ההארה קרתה לי כך:
"השר כץ הורה לרכבת ישראל להאיץ את סלילת קו הרכבת לצומת תפוח".
כשקראתי את המשפט הזה בטור של דורון רוזנבלום, פשוט לא הצלחתי להבין אם זו בדיחה שנונה (כמו הקטעים שבהם רוזנבלום מכנה את הזוג המלכותי שלנו "אשת השליט ובעלה") או קטע אמיתי. נאלצתי לחפש במרשתת (מילה נהדרת חדשה) כדי להבין שאכן כבר מספר שבועות קיימת פעילות בתחום הרכבת ההתנחלותית. אבל כמו בסרט המלחיץ "המופע של טרומן", ההבנה שאני "לא מבין" אפשרה לי הצצה, קצרצרה אמנם, לכך שאני שחקן במשחק שבו מנהלים לי ולעוד כעשרה מליון מסכנים כמוני, את החיים. אגב, העשרה מליון הוא מספר "מעוגל" שכולל את כל בעלי הזכויות "במשחק" (כ- 7.5 מליון) ועוד 2 וקצת מליון שהוכנסו כעבדים בפרק ההרואי של "ניצחון היהודים" ששודר (בשחור-לבן!) ביוני 67.
כמו בכל תוכנית "ריאליטי" שחייבת לשמור על עניין ויותר מזה על רייטינג, ההפקה/הנהגה מלבה את האש על ידי יצירת תככים מתמדת. כיוון שההנהגה לא קריאטיבית במיוחד, לעיתים היא גונבת רעיונות ממקורות אחרים ולפעמים אפילו מעונות קודמות של "האח הגדול" של קשת. ולהלן שתי דוגמאות יחסית טריות.
חוק ההנקה
באחת העונות האחרונות של "האח הגדול קשת" העיר מישהו מההפקה על מה הוא היה עושה לשדיים של אחת מהמתמודדות. לאחרונה, בחור צעיר מ"ההפקה" של המשחק שבו כולנו "חיים", דני דנון שמו, פיתח משהו הרבה יותר מתוחכם – את "חוק ההנקה".
גילוי נאות – אני מעולם לא הינקתי. אבל כשקראתי על הצעת החוק של דני דנון שמציע לחייב כל יולדת לחתום בכתב על קבלת תחליף חלב במקום להניק, הבנתי שיש משהו מאוד פולשני ומבהיל בהצעה.
פרופ' אבינעם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית אמר בדיון על החוק כי "בכל העולם אין כפייה בנושא זה והכנסת לא צריכה להיכנס ברווח שבין שפתי התינוק לשדי האם".
הבעיה היא שבעידן כה תחרותי בתוכניות ריאליטי, החוק הזה לא עשה הרבה רעש והרייטינג לא טיפס.
אולי ההמחשה הבאה הייתה מעלה את הרייטינג:
חוק ההנקה
אז מה בכל זאת עושים כדי להקפיץ "פיוזים"? הולכים על הפורמט האמריקאי בסגנון התוכנית "לא עולות מאחור עם רוזה פארקס"…..
הדרת נשים
נושא חם שחדר לעולם התחבורה, לצבא ואפילו, לא תאמינו לבית שמש!
ישראל וורצל, עורך העיתון "יתד נאמן" כותב את הטיעון הבא כתמיכה בהדרת נשים:
"גם בתקופת השואה, כשהגרמנים הפעילו את מכונת ההשמדה במלוא הקיטור, היהודים במחנות ההשמדה הוחזקו בבלוקים נפרדים לגברים ונשים". "אפילו חיות האדם הללו התייחסו אל ההפרדה כדבר טבעי".
אני שמח לשמוע שדניאל שיליטז"ל (אבא של סבתא שלי בלה), הופרד ברגעיו האחרונים מאשתו ובנותיו, כדי למנוע חילול השם! נרגעתי.
אין יותר "טאבו" אצל הפסיכופטים האלה.
זו הפקה! הרייטינג בשמיים והעם רוגש. צריך ללמוד מהאמריקאים איך לנהל הפקה. פעולה פשוטה של מי חייב לשבת מאחור באוטובוס מצליחה להכניס עם שלם ל"בלבלות". כולם נגד כולם: גברים נגד נשים, חילונים נגד חרדים נגד אולטרה חרדים, ותוסיפו לזה קצת גרמניה ושואה והכיף גדול.
לשבת מקדימה
אז מה עכשיו? ירידת מתח? שעמום?
לא ולא. אם ללמוד "מהמודל האמריקאי" אני מניח שהשלב הבא במשחק יכלול מלחמה כלשהי, מרובת נפגעים. אבל בתחום הזה אנחנו "האח הקטן" מהלבנט, יכולים ללמד את האמריקאים טריק אחד או שניים.
למה?
כי אמנם אחרי רוזה פארקס היה לאמריקאים את וייטנאם, גרנדה, פנמה, פעמיים עיראק, ואחד אפגניסטן (וסביר להניח ששכחתי כמה). אבל ההפקה שלנו, קטנה ונידחת ככל שתהיה, מנוסה יותר מהם בתחום הלוחמה.
ראו הוזהרתם!
פצצה איראנית
Disclaimer
לפי חוקי המשחק החדשים אסור לי להכפיש את "ההפקה". מה שמכונה בעגה המקצועית
"חוק ה- 300000 ש"ח". לכן, אני מבקש להבהיר את הדברים הבאים:
כל האירועים, שמות האנשים, שמות העיתונים והתאריכים המוזכרים בפוסט, הם מדמיוני הפרוע בלבד והדמיון לאנשים אמיתיים או אירועים כלשהם הוא מקרי בהחלט. אם במקרה מישהו חושב שאני כותב עליו או נפגע מהפוסט, אני מתנצל מראש ומבקש בכל לשון של בקשה לא להיתבע על ידו.
לפני שבועיים הפריע לי שהעיתונות "פיקסלה" את תמונת הבחורה שמותקפת שקהיר. אתר ה- BBC פרסם את התמונה הבאה שמראה את הבחורה פתאום עם חולצה. לי זה נראה כמו הגירסה "החינמית" של פוטושופ.
מפגינה עם תמונה של המפגינה
אני מבקש מקוראי בעלי היכולת לספק לי וורסיות חדשות של התמונה. חזייה אדומה, קונברס סגול, חייל בלונדיני, ועוד. הוורסייה הטובה ביותר תתפרסם ותוכרז "כתמונה האמיתית".
שוקי זיקרי פשט את הרגל וכנראה ברח לחו"ל. נדמה כי ל"הארץ" היה מאוד חשוב לספר לי על האירוע כי הוא התייחס אליו ארבע פעמים במקומות שונים, והקלישאות זרמו כמים. אז אפתח בהצהרת עמדתי: לפשוט את הרגל נכנס אצלי לקטגוריית ה"עצוב". זה עצוב לשוקי זיקרי. זה עצוב למשפחתו. זה עצוב לאנשים שלהם הוא חייב כסף. זהו. מבחינת היקף החובות, ולכן "גודל הסיפור", מדובר בסכומים שתשובה ובן דב אפילו לא היו מרימים בשבילם את העיניים מהתשבץ של הבוקר. אבל מבחינת ה"צבע", "ספר", סליחה "מעצב על" שפשט את הרגל מהווה כר פורה לשימוש בקלישאות. אלה ארבעת האזכורים:
הקריקטורה התייחסה לזיקרי ושאלה "גם אני צריך תספורת?"
בחלק הראשון של העיתון הייתה כתבה של שליש עמוד, כולל ציטוטים של "מכרים" שסיפרו על מייק אחיו, "הכל נפל כמו קלפים בדומינו" אמר אחד המכרים.
בעיתון הכלכלי The Marker מופיע "teaser" בעמוד הראשון שכותרתו "יצא קירח מכאן ומכאן"
בכתבה עצמה ב- The Marker, אין חדש והיא מעין חזרה על המלל שכבר הופיע בחלק הראשון של העיתון.
אז למה להתעסק כל כך הרבה בבעיותיו של זיקרי? כנראה שעיתון חייב להשתמש בכמות מסוימת של קלישאות, במיוחד בחגי ישראל. השבוע לא היה משחק של מכבי נגד יוונים כך שהכתבים לא יכלו להגיע ל"סיפוק קלישאתי" בתחום הספורט ובתיאור מפורט של הניצחון על היוונים. הסיפור של שוקי זיקרי פשוט נפל להם ביום טוב.
אז מה שאני מנסה להבין זה למה עיתונאים ו/או עורכים תמיד נופלים בפח של המשפטים הכמעט מתבקשים מסיפור נתון וממשיכים להלאות אותנו בקלישאות?
ואי אפשר לכתוב סיפור על מעצבי שיער מבלי להתייחס לספר העל הוולגארי האהוב עלי Scrappy Coco (אדם סנדלר בתפקיד סוכן מוסד ישראלי). אז הנה קטע קצר מהנה במיוחד.
סתימת פיות? כמו שזה נראה גם עושים לנו קצת סתימת עיניים.
הכותרת הראשית ב"הארץ" הבוקר מספרת על עימותים קשים והכאת מפגינים למוות בקהיר. מתחת לכותרת מובא הצילום הבא (בחסות רויטרס).
הכאת המפגינה - עיתון הארץ 18.12.2011
באתר החדשות הפופולארי – YNET מופיע הצילום באופן קצת שונה:
תמונת הכאת המפגינה - אתר YNET
הסבר יובל: חזייה כחולה היא מראה מטריד ביותר ולכן חייבים "לפקסל" את התמונה. לעומת התועבה הכחולה, אפשר ורצוי להראות אקט של בחורה שנגררת על הרצפה או להבהיר לנו שהצלעות שלה לא שרדו את הדריכה. זה הרי חשוב להעברת המידע על הברבריות של "אויבינו מהדרום".
עוד לא יצא לי לראות את העיתון המחולק חינם ברחובותינו, אבל אני מניח ששם לא היו מאשרים להראות את הידיים "הערומות" והאגן של המסכנה שעדיין משדרים "מיניות". ולכן נראה בעיתון רק את ה- All Star בצבע אפור, כדי שהקוראים לא יגעלו מהמראה המפתה שנובע כולו מחוסר הפרדה בין נשים לגברים.
מישהו שם למעלה דואג לנו ומצנזר מראות שעלולים להטריד את מוחותינו. מעניין מה עוד מסתירים מאיתנו?
הפוסט הזה מתאר את חוויותיי האישיות בשבוע שעבר בהקשר של מערכת הבריאות בישראל. כדי שתבינו למה היו לי "חוויות אישיות" אפתח בתיאור כרונולוגי של האירוע:
יום שני 5.12.2011 השעה היא 7 בערב – בני בן ה-15 עולה להטבעה מוצלחת שמונצחת בווידיאו הבא:
7:02 – ההטבעה פחות מוצלחת, נפילה ישירה על המרפק ושיחה לאשתי שתחיה: נפלתי, לא בטוח ששבור אבל כואב מאוד.
יום שלישי בבוקר: מיון בי"ח מאיר, צילום, שבור, גבס, צילום נוסף, CT, ויש צורך בניתוח.
צילום השבר
יום חמישי 7:00. התייצבות במחלקה הכירורגית וירידה לחדר הניתוח. מחוץ לחדר אנו משוחחים עם המרדים ומספרים – מפמפמים, מדגישים, חוזרים ומתארים – את הרגישות של יונתן לחומר ההרדמה. לנו מסבירים כיצד "יתוקתק" התהליך.
מבחינת לו"ז מכאן ואילך המונח "יתוקתק" נהיה מאוד לא רלוונטי ולראיה אני מצרף כאן את צילום המסכים של תוכנת "חדר ניתוח בשידור ישיר" כדי להמחיש איך בילינו את שש וחצי השעות הבאות. יונתן הוא "1011" על משקל 007…
1011 בניתוח
ולאחר מכן בהתאוששות:
1011 בהתאוששות
רק ב- 14:20 הועברנו בחזרה למחלקה הכירורגית . ואת חוויותיי מ- 6 וחצי השעות שלקח לעבור ניתוח מרפק פשוט, אני מעוניין לתאר כאן.
זה מתחיל מדלת הכניסה לחדר הניתוח. מתמחה כועס הדביק על דלת הזכוכית הנפתחת את הסטיקר "קורבן של מערכת בריאות כושלת".
כניסה לחדר הניתוח והקורבן
תבינו, אני כאן מלווה את הבן שלי לניתוח פשוט על ידי מי שנחשב "כאלוף אירופה" לניתוחי מרפק. רמת הלחץ יחסית למנותחים אחרים היא אפסית ובכל זאת אני שולח את יונתן לתוך חדר שבכניסה אליו כתוב "קורבן". הסטיקר, במקום הספציפי הזה מקבל קונוטציות של "צחוקים ודאחקות" וכך גם התייחסו אליו אנשי הצוות, אבל ההרגשה שלי כאבא הייתה לא נעימה.
בחוץ יושבים בני המשפחה של כל המנותחים (יש 10 חדרי ניתוח) ומסתכלים על המסך. יונתן נכנס לקטגורית ה"בניתוח" כשעה ורבע לאחר שהגיע למקום – זמן רב מאוד לטעמי. בחדר ההמתנה נכנסנו להלם תרבות כי היינו כמעט היחידים שלא הצטופפו סביב ארון עם ספרי תהילים שהיו מאוד פופולאריים. אני כמובן התיישבתי על הכיסא שחוסם את הארון ואולצתי לקום כל פעם שאחד המתפללים היה צריך "refill" של תהילים. האוכלוסייה הלא יהודית לא השתמשה באביזרים, אבל משיחות ששמענו, המונח הנפוץ ביותר היא "אל חמדדלא".
מדי פעם נפתחת הדלת ויוצאים אנשים שבוזים בבגדי מנתחים שעל גבם כתוב באותיות כתומות ענקיות "אין להוציא בגד זה מחדר הניתוח". משעשע. אבל אני מציע לחבר'ה לגוון ולהחליף את הכיתוב במסר ישיר יותר כמו "תעזוב אותי באמ'שך" או "fuck the system".
בכל מקרה, לאחר כמעט שלוש שעות! יונתן יוצא מהניתוח ומועבר לחדר ההתאוששות ואז קראו לנו עם ההודעה "הוא התעורר והקיא" – כן, לא סיפרנו לכל מי שהיה מוכן לשמוע על הרגישות שלו, נכון?
נכנסנו לחדר כדי ללוות את יונתן למה שהסתבר כהתחלה של סבל שיימשך 36 שעות אבל אני מקדים את המאוחר. אין לי דרך אחרת להגדיר את החדר הזה אלא כגיהינום עלי אדמות. כל "מתאושש" מוסיף את מה שהוא יכול לפורגטוריום, הכול לפי גילו, אופיו ורגישויותיו. התינוק צורח וההורים הנחמדים שלו חסרי אונים, האישה המבוגרת ליד בוכה בכי בלתי נשלט (עם הפסקות לאוויר כמו ילד קטן) – פשוט קורע לב. ד"ר ינוקא (אני מכנה אותו כך משום שלא יכול להיות שהנחמד הזה בן יותר מ-14), ניגש אליה כל 2 דקות ושואל אם הוא יכול לעזור במשהו? "אני רק מתרגשת" היא עונה. אה, כן! וגם רצו להקל על הכאב שלה, ובמצבה החצי ערני, שאלו אם היא רגישה למורפיום… אני מקווה שהיא לא, כי היא ענתה שלא וגם קיבלה…והבחור ממול מגיב להרדמה באלימות וצורח "לא רוצה משקפיים" בזמן שהוא תולש את האינפוזיה. כיף חיים!
אני תופש את ינוקא ומבקש לעבור למחלקה "כמה שיותר מהר". ינוקא, שממנכ"ל את החדר בצורה מופתית עונה:
נתתי ליונתן חומר נגד בחילה – עוד חצי שעה.
לאחר מכן:
התפתחה פריחה – עוד חצי שעה.
ולסיום:
הוא התלונן על לחץ באוזניים – עוד חצי שעה.
רק אחרי שתיים בצהריים שוחררנו למחלקה.
אחרית דבר
כפי שתיארתי בתחילת הפוסט, למרות שיונתן הרגיש מאוד לא טוב, רמת ה"בצ"מ" שלנו ההורים הייתה נמוכה מאוד, מה שאפשר לנו לראות את האירוע בעיניים אנתרופולוגיות (למרות שכמו שחייבים לכתוב בפרסומות "הכותב אינו אנתרופולוג"). בעולם המונחים של "ישראל הקפיטליסטית 2011" אני מבין למה צעיר רוצה לגדול להיות רופא פלסטיקאי עם פרקטיקה פרטית, אבל מה גורם לחבר'ה הצעירים האלה, מתוך אידיאולוגיה, לרצות לעבוד בגיהינום, במשמרות שלא נגמרות, ללא תגמול מתאים. ועדיין לתת לך הרגשה שהוא מטפל בך, אתה חשוב לו, והכול יהיה בסדר. כמו שאומרים בשפת הרחוב "אין דברים כאלה"! וזה רק הרופאים.
ומה עם האחיות? צוות מצומצם, שמתרוצץ ללא הרף ומטפל בילד הקטן שלי, על כל 183 הס"מ שלו, בפינוק טוטאלי. פשוט אין מילים לתאר את המחויבות. וכשניסיתי לראות איפה הן "מעגלות פינות" ראיתי שבאחד מהספרינטים בתוך החדר, נפל מיכל עם מדבקות על הרצפה. ינוקא התכופף והחל להחזיר את המדבקות שלא נגעו ברצפה לתוך המיכל. האחות הסתכלה עליו ואמרה: "הכול מזוהם. לפח!"
אין "עיגול פינות". יש מקצועיות, יעילות והכי חשוב – אנושיות! כל זה בעלות מעביד של 30 ש"ח לשעה.
אני לא יודע אם לשמוח שהפוסט הזה נכתב לאחר שהושג ההסכם עם הרופאים, כי לא בטוח עד כמה ההסכם טוב. אבל כאמור, אני איתם. ולגבי האחיות? כשהן תשבותנה – אתמוך בהן!
בקיצור, מסתבר שהם עושים עבודה מופלאה, ולא אנחנו – אלא הם – "קורבן של מערכת בריאות כושלת". גם אני הייתי מדביק את זה על דלת חדר הניתוח.
אפתח בהתנצלות. הפוסט הזה עוסק בסרט שאורכו 61 דקות. בתוספת ההטרדות של הפרסומות והלוגו של יס, הסיפור ייקח לכם כ-70 דקות. אבל אני מציע שתימצאו את הזמן. הסרט "התליין" שווה כל רגע!
מדובר בפורסט גאמפ האמיתי והוא אחד משלנו! שמו שלום נגר.
תימני יקר זה, היה בכל מקום והיה מעורב באירועים המהותיים ביותר שעברו עלינו בחמישים השנה האחרונות. הוא תלה את אייכמן, בגלל איזה פתרון פרוביזורי שלו הוקמה קריית ארבע, את הטבח שביצע הרוצח גולדשטיין הוא מתאר ב"פתאום שמעתי יריות" ועוד ועוד.
הכל בתמימות, של איש פשוט שמתפרנס כשוחט ויכול, בקטע קומי נהדר בסרט, להתפלפל ארוכות עם אחת מהשכנות על "מה בא קודם הביצה או התרנגולת?".
בסרט פורסט גאמפ המציא הגיבור בין השאר גם את הביטוי shit happens. חבריי, קרוביי ואהוביי חיים מזה זמן בהרגשה ש- shit happens and it happened to us!
הסרט ממחיש שזה בעצם מצבנו מימים ימימה. בתיאור השמירה על אייכמן מספר שלום שלא רצו אשכנזים בצוות השומרים. כמו כן, הוטל עליו לטעום את האוכל של אייכמן כדי לוודא שהוא לא מורעל. הרציונל של המפקד שלו היה ש"אם הלך תימני זו לא בעיה"…….
תיהנו, בכמה מקומות תצחקו אבל באופן כללי תבכו על מר גורלנו.
כל הסיפור הזה החל, כמו כמעט כל דבר אחר בארץ בשבועות האחרונים, מצפייה בצואה הטלוויזיונית שנקראת "מעושרות". אחת מהמשתתפות, בחורה בת 24 שהצליחה להיכנס להריון ממי שמכונה בתוכנית "אוליגרך" (אבל החברים בתעשייה יודעים היטב על מעלליו) סיפרה על כמה קשה היא עבדה כדי להגיע לסטאטוס שלה ובקולה הצעקני הצהירה "אני קרעתי את התחת כדי להגיע לאן שהגעתי". לתגובה שלי להצהרתה היו שלושה שלבים:
1. השלב השוביניסטי…….
2. השלב הכועס – אין גבול לחוצפה של הטיפשונת הצעירה והניתוק הזה שלה מהמציאות פשוט מרגיז. כמה קשה להיכנס להריון מאוליגרך?
3. השלב החוקר – מעניין מהיכן בעצם מגיע המונח המרתק הזה שמשוווה בין עבודה קשה לקריעת תחת?
אני מבין את קונספט ה"גב" – סבלות הרי נחשבת לעבודה קשה ביותר. גם ברורות לי מטאפורות "החיות" למיניהן בעיקר "סוס", "וחמור". אבל "תחת" – יושבים על התחת? מה קשה בזה?
ניקול מעבדת את הגינה ליד צומת פינקס
אז התחלתי לחקור את מקור המונח.
אני מודה שאני רק בתחילת הדרך ואני קורע את התחת כדי להשיג עוד מידע, אבל אולי בזכותכם אמצא מקורות מידע נוספים.
להלן הממצאים שלי עד כה:
ארה"ב:
האמריקאים ישתמשו לרוב במונח Breaking my back כדי לתאר את עבודתם הקשה אבל לעיתים הם גם יאמרו I worked my ass off. כל מטאפורות "החיות" גם הן בשימוש בארה"ב כולל "עבדתי כמו כלב" ו"חמור".
גרמניה:
אולי מקור המונח העברי (דרך יידיש כמובן)
ich habe mir den Arsch aufgerissen
מתורגם באופן זהה לעברית.
ברזיל:
התגובה הראשונה של חברי הברזילאים הייתה, לא יכול להיות דבר כזה אצלנו כי בברזיל לא עובדים קשה. המונח הקרוב ביותר הוא atolado ate o pescoco שמתורגם ל"שקוע עד הצוואר".
יוון:
ביוון המטאפורה העיקרית היא מעולם החי "עבדתי כמו כלב". המונח הנדיר יותר מכניס את האלמנט הגזעני. "עבדתי כמו כושי".
תאילנד:
בתאילנד אין מונופול על חלק גוף מסוים. כשהם עובדים קשה כל הגוף סובל.
เหนื่อยสายตัวแทบตัวขาด
הן 5 מילים נפרדות! שמתורגות ל "לקרוע את כל הגוף מרב עייפות".
רוסיה:
ברוסיה המונח המקובל הוא "שברתי את הגב".
אוקראינה:
כאן מתחיל הסיפור באמת להיות מעניין. שאלתי 4 אוקראינים שונים והם לא הצליחו למצוא מונח מקביל לאחות הגדולה רוסיה. עכשיו אני מחפש מקורות בכל 17 המדינות שהרכיבו בעבר את ה- CCCP.
מקסיקו:
למרות שבערך 50% ממשפחתי הם יוצאי מקסיקו, הם כל כך עסוקים בסטלבט היומי שעוד לא הצלחתי לארגן תשובה סלאנגית מתאימה.
צ'ילה:
כמעט כמו אצלנו, גם בצ'ילה סובל העכוז: Me rompi el culo שברתי את התחת.
ערבית (פלסטינית – לא יצרתי עדיין קשר עם דוברי ערבית אחרים):
פתחתי את התחת.
סודן:
אין מטאפורה לחלקי גוף והמונח הנפוץ הוא "עבדתי כמו חמור". (אותי מאוד מעניין שהם לא מתייחסים לגמלים).
אני מקווה שכולכם תעבדו קשה כדי לעזור לי להרחיב את הרשימה.
כבר די הרבה זמן שבמדינתנו אין בושה לאף אחד. עושה רושם שהרבה מאוד רקוב כאן וכשאנחנו האזרחים התמימים מנסים להבין במה עסוקים מנהיגינו אנו מגלים בתדהמה שהם אלה שמובילים את הריקבון הזה, ובקצב מסחרר.
בשבוע שעבר היה זה חוק העמותות והשבוע זה מינוי השופטים וחוק לשון הרע. החברה מאוד עסוקים.
אחד מיוזמי החוק, כבוד השר לשעבר מאיר שיטרית, ידוע כאיש רציני ואני מניח שאם הוא לא היה בטוח בעצמו אתמול, הוא לא היה מרשה לעצמו להתעסק בחידוש הגרדרובה שלו בזמן הדיון.
צילום זה (של אלכס קולומויסקי) הופיע הבוקר ב- ynet.
שיטרית עסוק
אנא הסבירו לי באילו סיילים מתרכז שטרית? (הז'קט הוורוד מאאאאמם!)
אגב – במקרה של מיקי רוזנטל והסרט "שיטת השקשוקה", חתמו חבריו העיתונאים על התחייבות לעזור לו בתשלומי התביעות. וזה עבד.
בעקבות החוק שעבר אתמול עלולים לתבוע אותי על הפוסט הזה ולכן אני מבקש מכם להכין את הארנקים כדי לתרום למאמץ המלחמתי. וכן, אנחנו במלחמה.
את הפוסט הזה אני מעלה ברגשות מעורבים. עושה רושם שעליתי כאן על משהו שבבירור יכול להיכנס לקטגוריית ה- stupid species. אדם אנונימי שקנה מוצר מאוד ביוקר בגלל "אהבלות". מצד שני קיימת תמיד האפשרות שמידת ההעמקה שלי בנוגע לאמנות כל כך לא מרשימה – שיש לכוון את המונח "אהבל" דווקא כלפי וקונה היצירה הוא גאון אמנותי ו/או פיננסי. כיוון שבשני המקרים אתם, קוראי היקרים, תיהנו מכך, החלטתי בכל זאת "ללכת על זה". המניע לפוסט הייתה כותרת גדולה בעמוד הראשון! של הארץ הבוקר:
"הצילום היקר בעולם נמכר ב-4.3 מיליון דולר".
הנה היצירה:
הצילום היקר בעולם
זהו צילום של Andreas Gursky משנת 1999 בשם Rhein II. גודלו 2 על 3.5 מטר.
אתחיל בגילוי נאות.
למרות שבמשפחתי יש מספר אמנים ו some of my best friends are…., ולמרות שכחלק משיעורי הבחירה לתואר ראשון לקחתי שיעורי אמנות, אני מחשיב את עצמי בור טוטאלי בתחום. תנו לי יום בניו יורק עם בחירה בין ביקור ב-MOMA או שיטוט ב- Museum of Natural History והדיונון הענק תמיד יזכה בתשומת ליבי. אני רואה אמנות ויכול ליהנות ממנה מאוד ולחשוב זה יפה, זה נפלא, זה מעניין או זה "סתם". ניתוח מעמיק על מה גורם לי לרגשות האלה? לא בבית ספרי!
אז בואו נחזור לצילום שנמכר. אני מאוד אוהב אותו ועוד יותר לאחר ההסבר שניתן ב"הארץ", שהאמן "מחק מהצילום, באמצעים דיגיטליים, פרטים שונים: אנשים שטיילו עם כלביהם, רוכבי אופניים, בית חרושת, עד שהתמונה הייתה קודרת דיה לטעמו".
מגניב!
אבל לשלם 4.3 מליון דולר על מה שכריסט'יס (בית המכירות הפומביות שמכר את התמונה) מתאר כ"הרהור דרמטי נוקב על אודות הקיום האנושי עם הטבע על סף המאה ה-21"?
על זה בדיוק הומצא המונח האמריקאי gimme a break!
שוב, אני לא נכנס כאן עמוק לתוך דיון על מהי אמנות ולא מחזיק מעצמי אחד שמסוגל לנתח את האיכות האמנותית של יצירות כמו המשתנה של Marcel Duchamp או המרקים של Andy Warhol.
מה שאני אומר הוא שיש צילום משנת 1996 שנקרא Rhein (בלי ה- II) ונראה בערך אותו דבר והשאלה שלי היא האם הוא שווה יותר מזה שנמכר לפני מספר ימים?
ציור קודם של גורסקי משנת 2001 נמכר גם הוא במיליונים רבים. זהו צילום גדול של סופרמרקט ענק. צילום נהדר.
אבל גם הצילום הבא, של אקט המכירה של הציור הענק של גורסקי בשנת 2007 הוא נהדר. אולי אפילו יותר טוב! זהו צילום של הצילום המקורי + תנועה + עניין+ מתח! (תסתכלו על העיניים של ההיסטרית באמצע . אם פרצופה לא אומר "הורגים אותי אם אני לא מביאה את התמונה הזאת!", אני לא יודע מה כן…..).
תראו:
מכירה פומבית של צילום אחר של גורסקי
למה הצילום הזה לא שווה מיליונים?
עוד דבר שאני רוצה לדעת נוגע לאמנות של אח שלי דני. הוא צילם את התמונה הנפלאה הבאה, הישר ממסך הטלוויזיה ביום שלישי אחה"צ (שעון ישראל), 11 בספטמבר 2001.
CNN מדווחים על פיגוע 9.11
הצילום נפלא מבחינתי בגלל שהוא תופס את המאית שנייה בערך, שבה ישנם שני מגדלים בוערים ו-CNN עדיין לא הפנימו שזה פיגוע טרור ומדווחים שיש מצב ל "foul play". כמו שאנחנו יודעים היום, היה שם foul play רציני.
אם דני יכתוב שהצילום הוא:
"הרהור דרמטי נוקב על אודות הקיום האנושי עם חפצים מעופפים בתחילת המאה ה-21" האם התמונה תימכר במיליונים?
ראש ממשלתנו הוא אדם משכמו ומעלה ואני אומר זאת, לצערי, כאחד שמצביע מאז ומעולם לנישה של "מרץ" ושמאלה. ביבי הוא ממש אל מהלך, יודע הכול, מדבר אנגלית אפילו יותר טוב ממני (ואני מחזיק מעצמי בתחום!), ואפילו נשוי לכוכבת שעושה בימים אלה קאמבק אדיר בקולנוע (בסרט של החבובות….).
בפילוסופיה נקראת דמות כזאת "omnipotent", בעגה של עולם התיירות זה נקרא "all inclusive".
למרות שבאירוע חזרתו של גלעד שליט הביתה, כל התקשורת התרכזה באלמנט "ההידחפות" של ביבי לתמונות, אני כבר שלושה שבועות מסתובב עם שאלה אחרת לגמרי. למה הצדיע גלעד לביבי, סליחה בעצם למה הצדיע הנגד לביבי ולאחריו הצדיע גם גלעד?
גלעד שליט מצדיע לביבי
האם אני פשוט לא יודע וגם לא רואה שביבי הוא בעצם כמו אסד (שלפעמים עולה על מדים….) וכקצין במדים, הדבר מחייב את פקודיו להצדיע?
את התשובה החיובית, החד משמעית, לכך שאני הוא זה שלא רואה, קיבלתי היום בעיתון. הנה התמונה:
לא צריך משקפיים....
ואני אסביר. מסתבר שמה שאנחנו "בני האנוש הפושטים" לא רואים ומנהיג כמו ביבי רואה הם שני דברים שונים. מנהיגים "בדם" כמו ביבי ניחנים בכוחות על ושלא כמו כל השטותניקים האלה מהוליווד, עם הגלימות והאפקטים המיוחדים, ביבי בא "נקי". הוא כל יכול, כל יודע ותראו מהתמונה: הוא גם כל "רואה". אין הסבר אחר לכך שבני אנוש (וביניהם אפילו שרים מכהנים!) צריכים משקפי תלת מימד כדי לראות סרט תלת מימד, וביבי לא!
ביבי הוא המפקד העליון רגע אחד ופוליטיקאי אהוב (על סרקוזי ואובמה..) רגע אחר. בין לבין הוא גם שר הבריאות שלנו, עם פתרונות "תלת מימד" נהדרים למתמחים, ועוד ועוד… אמרתי "omnipotent"?
המחשבות על ביבי ועל קונספט ה- super hero גרמה לי גם לחשוב על כך שסתם כולם צחקו על עמיר פרץ והמשקפת. ברור לי כעת, שסביר יותר להניח שארגון כמו רפא"ל פשוט המציא תוכנה שדרכה מקבלים מנהיגינו כוחות על. וזה מסביר הכל…. (או לפחות את הרוב….).
אח שלי דני סיפר לי על הוידיאו הזה בזמן שאכלנו מרקים אצל חנה בשכונת התקווה. אני הזמנתי מרק בשר והוא אכל מרק ראש וזה כנראה הזכיר לו את האירוע אותו הוא ראה ברשת, אירוע שבו הפר קורע את הצורה למטדור. דני מתאר, תוך כדי טבילת הלחוח במרק: "הקרן נכנסת לו מהצוואר ועלתה במעלה הפרצוף. בדרך היא "מקפיצה" לו את גלגל העין החוצה, ואז נפרדת לו מהפרצוף".
התמונה הבאה מראה את המטדור אחרי הטיפול (שבו כנראה הכניסו לו בחזרה את העין למקום….), ברגע שבו הוא נשבע לחזור לזירה. לפי התיאורים ברשת, הוא עיוור בעין אחת וחסר תחושה בחצי פנים.
נשבע לחזור לזירה
רוצים לראות את האירוע שגרם לו להיראות ככה? אז הנה (תוספת ההערות הציניות על המסך לא נעשתה על ידי!):
הפוסט הזה כולל תהיות רבות על התנהגות "בני האנוש" ומהכותרת תבינו שאני לא בדיוק סגור על איך נהיינו המין החזק בכוכב הקטנטן הזה. (לפי דאגלס אדמס ז"ל אנחנו לא, אבל עכברים ודולפינים הם לא הנושא כרגע). אני גם לא מנסה לעשות הכללות מעמיקות על כלל בני האנוש. כמו שאומרת שרי אריסון: "זה מתחיל בתוכי" והתהיות הן על התנהגותי האישית ועל תגובותיי למראות.
בדרך כלל, באופן חד משמעי, אני לא אוהב להסתכל על זוועות. אני פיזית מרגיש טעם רע בפה כשאני רואה דם ומעלה דופק לרמות מסוכנות כאשר האחות מתקרבת אלי עם זריקת השפעת (התנהגות שמאוד משעשעת את שני בני). גם בקולנוע אני מבוהל בסצנות מפחידות/מבחילות (ותודה לקווינטין טרנטינו על תרומתו האדירה בתחום!). אז למה אני יושב מול יוטיוב ולא מניד עפעף כאשר הפר משפד את Juan Jose Padilla. אולי כי הוא מקבל את מה שלדעתי מגיע לו? אולי זה הבגד הפומפוזי ואולי המבט הזחוח והיהיר? או תנועות המעין-ריקוד שהוא מבצע מול החיה המסכנה? לא ברור.
צמחוניים מטעמי מצפון בוודאי לא מבינים אותי. מצד אחד אני זקוק ל"ליטרת הבשר" שלי, תרתי משמע ומספר פעמים בשבוע, בסדר אני מודה, כל יום, אני אוכל משהו שפעם היה חי. מצד שני אני לחלוטין בעד הפר בספורט המטופש והאכזרי הזה. יכול להיות שזה קשור לקונספט ה- underdog (ביטוי מאוד לא מתאים במקרה של פר, ולכן אני ממציא כאן את המונח underbull ™). אז הסיכום שלי לגבי עצמי הוא כדלקמן: אין לי בעיה עם הרג של בעלי חיים אם יש להרג הזה "סיבה מוצדקת". ולצורך העניין המבורגר הוא סיבה מוצדקת. חוץ מזה אם הורגים – אז שזה יבוצע מהר ובכמה שפחות סבל לחיה. ולבסוף, וזה חשוב ביותר, אל תיתנו לי לראות את זה!
בכל מקרה, למרות שאני מודע קצת לאספקטים ההיסטוריים של "הספורט" המכונה מלחמת שוורים, ואני גם מעודכן לגבי אי חוקיות הספורט, באזורים רבים בעולם, אני לחלוטין לא מבין את הקהל שבא לצפות בהרג. אין מתח, התסריט ידוע מראש וגם אירועים חריגים כמו קריעת הפנים של המטדור, קורים כל כך מהר שהקהל בקושי מודע למה שקרה ובוודאי לא מעורה בפרטי האירוע. אני פשוט לא מבין את האנשים האלה. מה ההנאה כאן? תסבירו לי!
פעם בשבוע, אני מפנה מספר שעות כדי לבלות זמן איכות עם אבי משה, יליד יוני 1925 ועם אחי דני, יליד נובמבר 1956. בדרך כלל אנחנו "עושים שוק" (לרוב בשוק התקווה ולעיתים בכרמל). בשבוע שעבר נסענו לביקור משפחתי בחיפה, עיר הולדתו של אבי. ללא קשר למטרת הביקור, תמיד כשאנחנו בחיפה, אין לעלות על כביש מס. 2 בחזרה לת"א לפני ניגוב חומוס חיפאי איכותי. הדרך מרותי ומלאכי בכרמל לחומוס בעיר התחתית מלווה תמיד בסיפורים של אבא – "כאן גרנו", "כאן היה המחסן של סבא", "כאן שברתי את הרגל" ועוד. הפעם שמעתי לראשונה סיפור על אירוע שהתרחש בשנת 1933, תקופה שעושה רושם, הייתה נפלאה מבחינת ה"ערבות ההדדית" ותחושת ה"קהילה".
מקום האירוע הוא בית משפחת "פייראייזן" (שעוברת על ידי אבא לעשת)– בית חד קומתי ברחוב החרמון 1. בבית נמצאים משה בן השמונה, ציפורה, אחותו הקטנה ורותי התינוקת בת השנה. סבא שלוימה וסבתא מאמה יצאו לבילוי (כנראה לתיאטרון). משה נשאר בבית לשמור על אחיותיו. להלן תיאורו:
רותי היתה תינוקת והיא התחילה לבכות. הרמתי אותה על הידיים כדי להרגיע אותה. רותי נפלה לי מהידיים. (כאן המקום, קוראים יקרים להזכיר לכם שהפוסט אינו על הזנחת ילדים או פגיעות ראש של תינוקות!). חזרנו לסיפור. רותי מתחילה לצרוח (בניגוד ל"רק בכי"). ציפורה הקטנה מתעוררת מהרעש ומתחילה גם היא לבכות. מה עושה משה "הגדול"? מתחיל לבכות גם הוא. אז מה היה לנו עד עכשיו? תינוקת צורחת ושני ילדים בוכים.
כאן מגיע ה"טוויסט". מהמרפסת נכנסים שני זרים (לא שכנים או מישהו שאבא הכיר מהשכונה או פגש קודם לכן!), פותחים את המקרר, מרגיעים את התינוקת, מרגיעים את הילדים ויושבים בסלון לחכות להורים שיחזרו הביתה.
את הזרים האלה משה לא ראה יותר מעולם.
כיוון שהסיפור כל כך "מוזר" לתל אביבי שחי במאה ה-21, אני מרגיש צורך "להאכיל אתכם בכפית".
מה שקרה הוא ששני חברה הלכו להם ברחוב החרמון שבחיפה, שמעו ילדים במצוקה, נכנסו פנימה כדי לבצע מה שנקרא היום troubleshooting. תיקנו את מה שצריך לתקן, חיכו שההורים יחזרו הביתה והמשיכו בדרכם.
בישראל של 2011 היה הסיפור מסתיים באחת מארבע הדרכים הבאות:
1. לאף אחד לא היה אכפת (16% מהמשיבים)
2. הזרים היו מרוקנים את הבית מכל תכולתו (15% לאחר הרגעת הילדים, 40% תוך כדי התעלמות משלושת דרי הבית הקטנטנים)
3. 10% מהזרים היו קוראים למשרד הרווחה כדי להתלונן על הזנחת הילדים (הקוראים יכולים כעת לסיים את התסריט בעצמם – משרד הרווחה בשביתה ולכן לא הגיב, הילדים נמסרו לאימוץ למשפחות אוליגרכים ושנים לאחר מכן התחילו להופיע כמיליארדרים בתוכניות ריאליטי טיפשיות, ועוד….)
4. תשובות 2+3 נכונות. 19% מהמשיבים היו גם שודדים את הבית וגם (כדי לבאס את ההורים עוד יותר), מדווחים למשרד הרווחה.
היו זמנים……
לתשומת לב התל-אביבים, החומוס החיפאי אגב, נשאר אותו החומוס – פשוט נפלא.
לכל אחד "שפותח את הבוקר" עם העיתון יש את סדר הקריאה הייחודי שלו. יש כאלה שקודם מבררים "מי מת?" לעיתים זה כדי שהם יוכלו לדעת איך נראה המשך היום מבחינת הלוויות או ביקורי שבעה ואחרים רוצים מידע על דירות שמתפנות בקרוב. קוראים אחרים הולכים על אומנות ויש כאלה שאפילו מתחילים בהשחזת המוח עם איזה סודוקו קצר.
אני פותח בעמוד האחורי וקודם מברר מה חושבים מבקרי הטלוויזיה על הפקת המקור שעליה החלטתי לוותר (בדרך כלל בצדק!) כיוון שרציתי לצפות בשידור חוזר של פרק מבריק במיוחד של חוק וסדר. לאחר "טלוויזיה", אני עובר בקלילות לכתבות האזוטריות מהעולם.
אז אני ממשיך לדפדף בעמודים הראשיים וקורא על עמותת אלע"ד ועל הדלפת נתוני מרשם האוכלוסין ועל שוטרים תוקפים, ותופינים דומים. כל יום, בשלב שבו אני מתחיל להתנשף בכבדות (המילה כבדות חשובה כאן, קוראים יקרים…), אני עובר מיד למדור "ספורט".
שם אני בדרך כלל נרגע. למרות שקבוצתי לא מתפקדת השנה, דבר שהיה ברור לי כבר לפני חודשים, אני באפטיה לגבי קבוצתי האפורה, וקריאת מדור הספורט היא בדרך כלל קלילה (שמתם לב? ההפך מכבדות….). אז למה אני מעלה פוסט על מדור הספורט של עיתוני האהוב?
כי היום הוא היה "כבד".
זה החל בכתבה על החולצות החדשות של ברסה. נייקי מייצרת עבורם dri-fit, חדש כנראה, והחולצה כבדה מדי לשחקנים. לא נעים. בעמוד שאחריו הגיעה הכותרת "הרגשתי שאני רץ עם משקולות…." (כתבה על הכדורסלן משה מזרחי). מה הולך כאן? אי אפשר כבר לדפדף בספורט בקלילות?
אני מתחנן כאן שמקבלי ההחלטות יאפשרו לנו להתאוורר קצת בבוקר לפני שרצים לעולם האכזר בחוץ – תמונות גדולות של ה-all blacks חוגגים, כתבת עומק על מחנה האימונים של המעודדות של ה-dallas cowboys, משהו….
רעייתי הד"ר טוענת שמרוב פוסטים שמתענגים על "מלל דתי", הבלוג שלי יכול להתפרש כאנטי דתי. אז הנה פוסט על אוקיינוגרפיה – התחום שבו השקעתי את 10 שנות האקדמיה שלי (4 לתואר ראשון במיאמי, 3 לתואר שני בסטוני ברוק, ניו יורק ועוד 3 על הדוקטוראט בנושא הגירת הצלופחים בים הסרגאסו, שבסופן לא הוספתי את האותיות Ph.D לפני שמי…..).
בכל מקרה, למרות שהתמחיתי באספקט הביולוגי של אוקיינוגרפיה, גם בגיאולוגיה ימית אני מבין ומתעניין. לכן הכותרת ב- the marker, "מחפשי היהלומים בקישון מנסים להיכנס לבורסה בדלת האחורית", צדה את עיני. קראתי בהתפעלות את הכתבה על חברת "שפע ימים" שמחפשת יהלומים, אבני חן וזהב בנחל הקישון. מעולם לא קראתי מאמר אקדמי על הפוטנציאל הטמון באזור הקישון מהבחינה הזו כך שהכתבה עניינה אותי מאוד. מהכתבה מתברר שלא נעשו בדיקות גיאולוגיות מקיפות כדי לקבוע שזהו מקום עם פוטנציאל גבוה למציאת מחצבים יקרי ערך. מידע אישי הבנתי שיש גם חיבור לא כל כך ברור בין זהב ליהלומים. אין שום קשר גיאולוגי בין מקומות שבהם נמצא זהב למקומות שבהם נמצאים יהלומים (העשויים מפחמן ש"חטף מכות רצח" – בטמפרטורה גבוהה ובלחץ עצום).
מהכתבה מתברר שלא היה צורך בבדיקות גיאולוגיות כיוון שהימצאות המחצבים הייתה ודאית.
בשנת 1988, בפגישה בין ראש העיר חיפה לרבי מלובביץ' אמר הרבי את הדברים הבאים: "בחיפה יש ים ואין להתרשם מדבר שהוא עמוק. העניין של חיפה שיש לה ים, ושם יש עמק, ובעמק נמצאות אבנים טובות ומרגליות. הקדוש ברוך הוא עשה דבר פלא: הוא הטמין אותן בעומק הארץ, ועל כל פנים בעומק הנהר".
המשפט או הנבואה הזו של המשיח, הספיק כדי שקבוצה של אנשים תקים חברה לחיפוש יהלומים שמשקיעה בתחום כבר 12 שנה. קריאת הכתבה גרמה לכך שמצאתי פתרון מדעי "שופרא דשופרא", לנושא הגירת הצלופחים, פתרון שהמודל המתמטי התלת מימדי שאותו ניסיתי לבנות בדיסרטציה שלי, בחיים לא היה עולה עליו. אז הנה אני מפרסם כאן לראשונה את מסקנות הדוקטוראט שלי:
צלופחים שהושרצו בסרגאסו מוצאים את דרכם לנחלי אירופה בעזרת הכוונה של יהוה. (צלופחים אמריקאים שמושרצים באותו האזור, לא מגיעים עד אירופה ומסיימים את מסעם בחוף המזרחי (כולל הקריביים וקנדה), כנראה בהכוונת ישוע אבל את זה לא בדקתי עקב הלאום היהודי שלי).
צלופחים בוגרים שיוצאים מהנהרות לכיוון הסרגאסו, כדי למצוא בן/בת זוג ולהתרבות, עושים זאת בהכוונת אלוהים.
השם גרם לכך שהם בחרו בשיטת התרבות זו.
י' הקשה עליהם את הדרך, אותה הם עושים במשך חודשים וללא יכולת אכילה.
כלי התקשורת בתחרות קשה על מציאת זוויות מעניינות לעסקת החזרת גלעד שליט.
עיתון "הארץ" מנסה את השיטה של "אני לא הייתי שותק" כדי להשאיר את אש הדיון בוערת. הכותרת הבאה אמורה "לחמם" את "הצד הישראלי": "בכיר לשעבר באמ"ן: הטיפול בהחזרתו של גלעד שליט הוא כישלון מהדהד של צה"ל". אני לא דואג שכותרת כזו תגרום למישהו בצד "ביבי" להתחיל לחשוב על שינויים של הרגע האחרון. הכותרת שמתייחסת לחמאס יותר מדאיגה אותי: "מבוכה לחמאס: 8 אסירות ועצורות יישארו בכלא". למי עושה כותרת כזאת טוב? חוץ מהכתב, ג'קי חורי שעלה על סקופ חייו! באמת כל הכבוד. ג'קי – אם אתה קורא את הבלוג שלי אז הנה אני נותן לך עוד חומר מעניין להתעסק בו – ברשימת ה-478 שישוחררו יש שם מאוד ייחודי (יוצא דופן בנוף הפונטי האחר) – אירינה פולישצ'יוק ניקולאי (משוחררת מספר 467) שנידונה בשנת 2002 לעשרים שנה על "קשר לגרימת מוות בכוונה". תברר לי בבקשה מה הסיפור שלה ואיך היא הצליחה להתברג לרשימה. כמו כן תנסה לברר לי למה בכל מקום בתקשורת כתוב שמספר המשוחררים הוא 477.
מגדיל לעשות אתר החדשות ynet, שתחת הכותרת "בדרך הביתה" מראה ככותרתו הראשית מצגת של הפיגועים אותם ביצעו המחבלים שגם הם בדרך הביתה.
עושה רושם שהתקשורת מנסה בכל דרך שהיא להעצים את תפקידה המתעד והמיידע ולהיכנס חזק לנעלי "הגורם המשפיע על מקבלי ההחלטות".
אני מניח שבשלב הבא היא תיקח על עצמה את תפקיד מקבל ההחלטה. עכשיו סוף סוף הבנתי (אני חושב…) מה הניע את ניצן הורוביץ, נפתלי בן סימון ושלי ל"עבור צד" ולהיכנס לפוליטיקה ולמה יאיר לפיד מתלבט כל כך.
הפוסט הזה אמור היה להיקרא פראג 2 (ותיכף אסביר). אך עקב ההתפתחויות, הוא נקרא "ברוך שובך גלעד".
אני מאושר מזה שגלעד חוזר (אני מקווה) ביום שלישי הביתה. אני גם מבין את משפחות נפגעי הטרור שפשוט יוצאות מדעתן מהידיעה שרוצחי אהוביהן יעלו בקרוב על טרנינג אדידס ולאחר מכן על אוטובוס שייקח אותם אל החופש. אני גם מבין (נגיד) את התקשורת שמנסה למצוא על מה לדבר כבר מזה חמישה ימים – זה כנראה נתפש על ידם כתפקידם בעידן בו צריך למלא בדיבורים ותמונות עיתונים, ערוצי רדיו וטלוויזיה ואתרי אינטרנט 24/7. אבל תפקידנו כקהל, לבטח במקרה הזה, הוא לדעתי לא לשמוע. גם לקהל האינטליגנטי יחסית (אנסה לכלול את עצמי בתוכו לצורך הדיון) ברור שפשוט אין כרגע מה לומר. זוהי הסיבה לכך שקמות קבוצות (ותודה לפייסבוק) ברמות הזיה שונות כמו "גם אני מוכנה לשכב עם גלעד שליט כשהוא יחזור מהשבי" (לייק!) או דיון מעמיק ומאוד כעוס על כך ש"לפי מקורות מהימנים, גלעד שמע שרוצחים ישוחררו תמורתו ולא איכפת לו מזה". כמה מטומטמים יכולים אנשים להיות? חמש שנים, שלושה חודשים ושלושה שבועות אנחנו לא יודעים עליו דבר ופתאום שמים לו בפה מילים (מאוד מניפולטיביות כמובן) והעם זועם.
שמעתי ברדיו כתב שמתוודה שהוא מתכוון להתקשר לטלפון הקווי בבית שליט במצפה הילה בתקווה שגלעד יענה לטלפון ובאופן זה לקבל ראיון בלעדי. "אבל ברגישות" טען הכתב. הערוץ הראשון לעומת זאת משדר מספר שעות של תוכנית שנקראת "יומן שליט". פשוט פסטיבל נהדר: "מה לדעתך עבר על גלעד?" "איך אתה חושב שהוא מרגיש?" "איך צריך לקבל את פניו?" הם רק חלק מהשאלות הקלילות שמשום מה הרבה מומחים ששים לבוא להתארח ולענות עליהן. ברור לי גם שהמוני "ישראל ישראלי" ובני משפחתו (וכמובן ילדיו) ירצו להגיע פיזית למצפה הילה כדי להיות קרובים לפלא. בקיצור, תקופה לא קלה תעבור על גלעד ומשפחתו בשבועות/חודשים הקרובים בגלל עמך ישראל ובגלל התקשורת – שלא לצורך. בנוסף על מה שקרוב לודאי קורה לאדם שעבר את מה שהוא עבר. לדעתי אנחנו לא צריכים לראות את יאיר לפיד מראיין את גלעד ושואל אותו את שאלת מליון הדולר "רגע החטיפה: מה אתה מרגיש?"
הנקודה שלי היא פשוטה – צריך לעזוב אותו בשקט, מוחלט. אם ירצה, יום אחד ידבר וישמיע.
ונחזור לפראג: אצלכם בישראל, כל יומיים משתנה האג'נדה. עד לפני כמה ימים היו כאן אנשים שניסו להתפטר מעבודתם ובית המשפט מנע את זה מהם. איזו דמוקרטיה נהדרת… תנו לביבי את השבועיים שהוא ביקש ולא רק שתקבלו שכר הולם – הוא גם יביא שלום עם מחמוד עבאס, אנגלה מרקל, ברק חוסיין ושאר אויבינו!
לכן כל כך אהבתי את האזהרות שבהן נתקלתי בפראג: מכיוון שמשעמם בצ'כיה ואין קריסת מערכות, טרור ואיום אב"כ מכל עבר, נשאר רק להיזהר מ:
את הפנינה הבאה מצאתי בעיתון "ישראל היום". כמנוי משלם של עיתון יותר "צפונבוני", אני מצליח לשים את ידי על "ישראל היום", בערך פעמיים בשבוע, והוא מוכנס אחר כבוד לאזור הנוחיות ומשמש לצורכי סודוקו. הסודוקו הקשה נפתר חיש קל ונאלצתי לעלעל בשאר התכנים המשובחים שבעיתון. מאוד הופתעתי מהמודעה הנהדרת הבאה:
ולהלן ניתוח play by play:
אין לי מושג מהו ה"מעמד נורא הוד" שבכותרת כך שאקפוץ ישר לנושא "מעוכבי השידוך". מוכר לי המונח מעוכבי יציאה אך השימוש במונח עיכוב בנוגע לשידוכים נראה לי משונה. הבחורציק פשוט לא הגיע לזה עדיין – הוא התעכב, או שהאמת היא שמגרעותיו ומגבלותיו היו "גדולים" על כל שדכני בני-ברק רבתי?
בהמשך המודעה נאמר שבאירוע בעמוקה "יתפללו ויזכירו את שמות מעוכבי השידוך לזיווג הגון בקרוב". על המונחים "הגון" ו"בקרוב" אומרים באנגלית- can you be more specific?. חוץ מזה, זה נשמע כמו משהו בסטייל של לכל איש יש שם הזכור לנו מאירועים פחות שמחים. נושא הקראת השמות חוזר על עצמו בפירוט "סדר המעמד" – קריאת כל שם ושם… בפרטיות ובמתינות. כן, תשלם לנו, כלומר תתרום לנו, והקדוש יקרא את שמך אבל לא בקול רם מדי כי אז זו באמת כבר תהיה פדיחה רצינית.
ב"סדר המעמד" עושים מספר דברים על ומסביב ל"ציון הקדוש" אבל מה שאותי הכי עניין באירוע זו כמובן תקיעת השופר ואיך הצליחו להכניס לסיפור הזה את Rowan Atkinson אחד הבריטים האהובים עלי. כלומר ברור לי שהכוונה ב"אביר יעקב" היא לרואן בתפקידו המיתולוגי כ- blackadder. לגבי מי שקיבל את השופר מהאביר, שמכונה "סבא דמשפטים", נראה לי שזה כנראה או פרופסור אמריטוס כלשהו מהפקולטה למשפטים או שמסעוד אבוחצירא (תודו שהתסריטאים הטובים ביותר לא יכולים להמציא שמות כאלה), סיים את תואר המשפטים ב- summa cum laude. בכל מקרה, נראה לי שזה הוא שיתקע בסוף.
רק בתחתית העמוד אנו מגלים את הפן הפיננסי של המהלך: "למסירת שמות ותרומות", איזה יופי הגענו לפואנטה של השטיק. ואל תדאגו – האתר מאובטח.
לא להתנפל, יש מספיק שידוכים לכולם! אבל כן למהר – ה- sale הוא עד מחר ב- 1:00 בצהריים (העיגול האדום הגדול בצד ימין בתחתית העמוד).
אגב – האתר מומלץ. כתבתי להם וסיפרתי שקניתי להם גם את הדומיין- hazui.com. אבל הם עוד לא ענו לי (לא צירפתי תרומה).
I just came back from Prague and I need your help in deciphering the following perplexing image
This photo was taken at the entrance to one of the gardens near the Prague Castle. The sign shows the garden's opening hours. The days are listed in roman numerals from IV to X. Can someone please explain the background behind this very interesting manner of expressing weekdays? One assumption that I'm willing to make is that both day IV and X represent Saturday and Sunday (or vise versa!), since they both have 6 PM as their closing hour. But then again, I may be (very) wrong
חזרתי מפראג ובראשי מספר תובנות שאעלה לבלוג בפוסטים במהלך השבוע הקרוב. תובנות על יופי, על נחמדות של אנשים, על בירה, על פוליטיקה ישראלית וגם אחת על אהבה ישנה נושנה שלי – מספרים. וכאן אני זקוק לעזרתכם קוראי, כי חיפוש אינטרנטי (זריז אמנם) לא עזר והתעלומה לא מרפה ממני. כבר נתקלתי בעבר ב"מוזרויות". באתיופיה למשל, מתחילה ספירת השעות בשש בבוקר כך שלפגישת עבודה בארבע כדאי להגיע כמה דקות לפני 10 בבוקר. בספירת ימים אני מכיר שלוש שיטות; ראשון עד שבת, שבת עד שישי ושני עד ראשון. בשיטה שמדלגת על מספרים נתקלתי השבוע לראשונה.
להלן תמונה של "הבעיה":
התמונה צולמה בכניסה לגנים ליד ארמון פראג. שימו לב שבחלק התחתון של השלט מצוינות שעות הפתיחה של הגנים בשבעת ימי השבוע. שעות הפתיחה מובנות. השאלה המתבקשת היא זו: מדוע מתחילים המספרים הרומיים בספרה 4 ועולים עד ל- 10 ומה מציין ה IV (בהנחה ש- V הוא היום שאחריו)? אני גם מניח שהימים 4 ו-10 הם ימי סופ"ש כיוון שבשניהם שעות הסגירה זהות ומוקדמות אבל אלה הן רק יריות באפלה.
כל עזרה בפענוח תתקבל בברכה. אני מעלה את הבקשה גם באנגלית לאוכלוסייה הצ'כולוגית ברחבי תבל.
כן אני עצלן ולכן יוצא לי להשתמש בשירותים של לארי וסרגי בערך 80 פעם ביום, אבל גם להם יוצא משהו מהאינטראקציה שלי איתם – הכפלת ההתנהגות שלי במספר המתנהגים כמוני בעולם, היא שהפכה אותם למיליארדרים.
סרגי ולארי יודעים המון דברים עלי. כמובן שהם מכירים את התנהגותי ברשת, אבל הם גם יודעים את התנהגותי הסלולארית, זה כמובן באשמתי – בגלל שהחלטתי לא לתת לסטיב מהמתחרים את התענוג, וגם בגלל שהמוטורולה דלוקס שלי מגיע עם אנדרויד ומקלדת qwerty אמיתית שמקלה עלי את תהליך הסימוס (מילה שהמצאתי כרגע TM). לארי וסרגי גם החליטו שהם ישתלטו על עולם הספרים והספריות (על ידי סריקת כל הספרים בעולם), על עולם האומנות (על ידי צילום מוזיאונים והעלאתם לרשת), על עולם המיפוי ((google maps, google earth, ועל עוד עולמות רבים וטובים.
אז עכשיו הם רוצים להשתלט גם על עולם אמצעי התשלום, לשמש לנו כארנק ולתת לנו אפשרות לאחסן את נתוני כרטיסי האשראי והקופונים שלנו בסמארטפון. התשלום יעשה על ידי סריקת הסלולארי שלנו בבית העסק. כך הם יוכלו לדעת די הרבה פרטים שעד היום נחשבו מאוד פרטיים עלי – מה אני קונה, מתי אני קונה, איפה, בכמה ועוד אספקטים פסיכולוגיים והתנהגותיים שלי, שסביר שכאחד שאין לו דוקטורט בפסיכולוגיה, אני אפילו לא מצליח לעלות על דעתי. פעם ידעו עלי הרבה חברות, חלקי מידע. היום הפחד הוא שהכל יהיה בידי חברה אחת.
כחלק מהשקת הקמפיין הפרסומי לשירות, הם העלו פרסומת עם ג'ייסון אלכסנדר בתפקידו כגורג' מסיינפלד. כבן "דור סיינפלד" אני חייב להודות שראיתי את 180 פרקי הסידרה פעמים רבות ומונחים רבים ממנה השתרשו בחיי היום יום שלי. דוגמאות?
We love the drake, not that there's anything wrong with that, ו – they're real and they're spectacular! הן רק כמה.
הפרק עם ג'ורג והארנק לא תופס מקום מרכזי בחוויות הסדרה אצלי. אבל הקונספט של ג'ורג' כקמצן הוא אכן מרכיב מרכזי בפרקים רבים וסצנת הארנק אכן מאוד משעשעת (במקור ג'ורג' סובל מכאבי גב מרב שהארנק מפוצץ בקופונים). להשתמש בסצנה זו כדי להשיק קמפיין לזה שיותר לא נצטרך ארנק – מעבירה מסר מאוד ברור וגם פוגעת "בול" באוכלוסיית היעד – אני ובני גילי, וגם צעירים ממני, בני 30+ שנחשפו עם השנים לשידורים חוזרים של סיינפלד.
יכול להיות שאני נלחם בטחנות רוח ושיום יבוא (אני מקווה שלא בקרוב), ואאלץ להשתמש בשירותים כאלה. מאוד מפחיד אותי רק ששוב אלה יהיו לארי וסרגי שיספקו את השירות בבלעדיות. אני מקווה שרבים מכם תעמדו בפיתוי ותשמרו על ארנקכם.
אנחנו מותקפים על ידי פרסומות בכל שעות הערנות שלנו. זה מתחיל עם עיתון הבוקר, בדיקת המייל, וכמובן, אלה מאיתנו שמתעקשים לצפות בטלוויזיה מסחרית – כל מספר דקות במהלך הערב. היחס שלי לפרסומות הוא בדרך כלל שלילי. לרוב אני מעביר את הווליום ל"mute" ובמקרים שבהם המפרסמת קוראת לעצמה רק באות ג., אני גם מעביר תחנה וכששאר בני משפחתה מופיעים בפרסומת – מנתק כליל את הממיר מהשקע. לעיתים רחוקות אני מתרכז בפרסומות. זה קורה כמובן אחת לשנה בסופרבול אבל לפעמים גם פרסומות "רגילות" לכאורה מושכות את תשומת ליבי. כזו היא הפרסומת החדשה לרנו מגאן. הפרסומת נכנסת לקטגוריה שאני מכנה "הגבר האידיוט" והיו לא מעט פרסומות כאלה לאחרונה.
העלילה מתחילה במה שנראה כמו – boy meets girl – boy wants to have sex with girl, קלאסי, אבל אז כמובן בא הסיום המפתיע. והרי תמצית העלילה. החתיך ניגש לבחורה במסיבה ומציע לה טרמפ הביתה. היא מספרת לו שהיא גרה רחוק. הוא אומר שזו לא בעיה. לאחר מכן רואים אותם ברכב, בנסיעה שאורכה, עושה רושם, עולה על אורכו של שביל ישראל. קאט. היא מחוץ לאוטו והיא מזמינה אותו לעלות. הוא אומר לא תודה ונוסע.
אז ככה, או שטיפשוני לא הבין שהבחורה "נותנת" (מונח שהורדתי מהבוידם לכבוד 50 שנה לבית ספר היסודי שלי – ניצנים) או שהנהיגה ברכב לא נוחה וכתוצאה מכך רמת הטסטוסטרון של טיפשוני ירדה ולכן הוא לא יכול….
אם הוא היה קונה למבורגיני צהובה, הם בטח היו עושים את זה על פס ההפרדה כשהרכב עבר ביער (12 שניות לתוך הפרסומת). מסכן טיפשוני….
ועכשיו ברצינות – נדיר שפרסומת מלמדת אותי משהו אבל השבוע זה קרה! בפרסומת למטבחים באחת מחוברות העיצוב המצורפות לעיתון, הוסיפה החברה את הטיפ הבא:
פרסומת למטבחים עם מידע מועיל לבשלנים
ניסיתי 10 שניות במיקרו ואמנם הקליפה לא ירדה מעצמה – אבל הרבה יותר קל וגם הרבה פחות מסריח. בתיאבון.
בצעירותי היה לי בבית תקליט של יהונתן גפן ודני ליטני בשם "מכתבים למערכת". אחד מהקטעים שיותר זכורים לי משם, מדבר על "מניקור, פדיקור, מציצור, אצל ז'ורז'ט סה-מניפיק (מאחורי המוסך אצל שולה). הבוקר קיבלתי במייל פרסומת של "גרופון", שהזכירה לי את המערכון הישן והטוב ההוא. וזו לשון הקופון:
בדקתי וכרגע כבר הזמינו 33 נשים (אני מניח…) את הטיפול. מעניין אותי לדעת, מי מקבלת פרסומת כזו ואומרת לעצמה "וואלה, תמיד אני קונה קופון למסעדה. אבל היום אולי אני אפנק את עצמי עם איזה זריקונת קטנה לפרצוף (כפל הלשון מכוון!), מאיזה רופא שאת שמו מעולם לא שמעתי, אבל מה כבר יכול לקרות? בטוח שאני אראה (סליחה, ייראה) 10 וסיגי ממש תקנא!"
בצעירותי לא נהגתי לקרוא. אולי זה כי הייתי עסוק בשחייה או שהכלור אכל לי תאי מוח. בכל מקרה, מאז תחילת שנות ה-80 אני מפצה על כך ותמיד נמצא בתהליך קריאה של 2+ ספרים. קריאה עבורי היא תהליך של קבלת מידע אך יותר מכל, היא תהליך מהנה. אני לא אכנס כך לניתוח פילוסופי מעמיק על מהות הפעולה של החזקת ספר ביד, הריח של הספר, המגע, ופעולת העברת העמוד. רבים כבר כתבו על כך ועל כמה עצוב שפעולות אלה הולכות ונעלמות. שנת 2011 מסמלת את הפעם הראשונה שבה המכירה של ספרים דיגיטאליים עלתה על מכירת ספרים אמיתיים.
ברור לי שבני האנוש, ככלל, קוראים יותר. אבל את רוב פעולת הקריאה שלנו אנו מבצעים מול מסכים ולא בפורמט הישן והטוב של ספר, עם התחלה, אמצע וסוף. וחבל.
אז ספרים הם פחות "מושכים" והדבר גרר אפילו את איקאה לשנות את אחד מפריטי הריהוט הכי מפורסמים ובוודאי הנמכרים של החברה. איקאה שינתה את "בילי", הספרייה המפורסמת והפכה אותה לעמוקה יותר. למה? על פי איקאה הספריות איבדו את השימוש המקורי שלהן והן כבר לא משמשות להנחת ספרים. אז למה משתמשים היום ב"בילי"? התשובה היא להצגת מזכרות, חפצי נוי, תמונות (ע"ג מסך דיגיטאלי כמובן), פסלים וכל דבר אחר שבדרך כלל לא קוראים אותו.
אז אני מבקש מכם – סיימתם לקרוא את ה"פוסט" שלי? קומו מהמסך ופיתחו ספר.
עברית היא שפה מופלאה ששרדה, השתמרה והתפתחה במשך אלפי שנים. היא שפת אבותינו, שפת ספר הספרים וגם השפה שבה אני מדבר אל ילדי – שהיא איזושהי ורסיה, מעודכנת, קולית, וסבבית של השפה שאותה החיה אליעזר בן יהודה.
משפחתי, חברי וקוראי מבינים (לרוב) את השפה שבה אני משתמש ואת משמעות מילותיי. אך מסתבר שבקרבנו, או לפחות ניתן לומר, לא רחוק מאיתנו, חיים אנשים המשתמשים בעברית שונה לחלוטין.
כחילוני מצפון תל-אביב, טקסט הכולל את המלל "יתקע לה בביתה" הוא, עבורי, בעל קונוטציה חד משמעית – יהיה אקשן. ואכן, זו גם הכוונה של וועד ביה"כ של היזדים (פעיה"ק ירושלם תובב"א אכי"ר). אם את חולה (ח"ח) ואינך יכולה להגיע, תודיעי על כך ועמרם כבר ידאג לזה שיתקעו גם יתקעו, בביתך!
לא מדובר כאן על take away, כאן זה ממש delivery עד הבית ואני מקווה שבוורסיה המעודכנת (אולי בעזרת הרכבת הקלה – הרק"ל) גם תהיה התחייבות ל"תוך 30 דקות".
מחאת האוהלים שהחלה ב- 14 ביולי (מעתה זה יהיה יום חשוב לא רק לצרפתים), היא מחאה חשובה שמהלכה ואני מקווה גם תוצאותיה יפתיעו את כולנו. כמו כל מחאה טובה, ובמקרה הזה גם צודקת, היא מלווה בסיסמאות רבות שאמורות לשדר את מסריה ולהטמיע אותם בקרב תומכיה וקהל היעד שלה. מחאת האוהלים, ששודרגה כבר לדרגת "מהפכה", כוללת סיסמאות רבות, שחלקן מאוד קריאטיבי. כעוסק בכתיבה וכאדם "החי בתוך עמי" אני מביא כאן מספר דוגמאות לשלטים שצולמו במאהל ברוטשילד ובמהלך ההפגנות בשבתות. להמשיך לקרוא ←
Yuval Eshet 