רפואה ציבורית

את התמונה הבאה צילמתי ב oaxaca מקסיקו. קצת על וואחאקה (לקח לי שעה לחשוב על איך לאיית את שם העיר בעברית) שנמצאת במדינת…. כן ניחשתם נכון וואחאקה. היא נמצאת בדרום מקסיקו, יש בה קרוב לארבעה מיליון תושבים, כ-20% מהם אינם יודעים קרוא וכתוב וילד שכן מקבל חינוך יישאר במערכת החינוך בממוצע עד לכיתה ו'. אה כן, וחוץ ממסקל נפלא, יש שם את האוכל הכי טוב בעולם. בדקתי!

רפואה ציבורית ב- oaxaca

 בתמונה אתם רואים קיר של בית שעליו המלל הבא, ואני מתרגם:

 במקרה שהילד שלכם מראה:

• קושי בנשימה
• חום גבוה
• הוא נהיה חיוור, כחול או סגול
• העור שלו קר
• הוא חלש
• יש לו כאב לוחץ באוזניים
• יש לו כאב בגרון עם נקודות לבנות

 גשו מייד ל"יחידה הרפואית" שלכם. יכול להיות שזו דלקת ריאות.

 בראיון על דרכים להעברת מידע לגבי שעות התפילה בכפרים ערבים, העלתה אנסטסיה מיכאלי את הרעיון להשתמש באפליקציית אייפון. אני מניח שגם במצב שאני מתאר במקסיקו, היא הייתה מתראיינת ליד קיר הבית ומטיפה לקידמה.

 לעצם העניין: כשאני רואה את הקיר הזה אני חושב על תמימות, על העברת מידע, על דאגה לזולת ולדור הבא, על מושג הקהילה.

על כל הדברים שעושה רושם שאנחנו יהודי א"י, מרוב קידמה ותחכום, שכחנו.

 חבל.

תהיו בריאים. יובל.

כך היה

פעם בשבוע, אני מפנה מספר שעות כדי לבלות זמן איכות עם אבי משה, יליד יוני 1925 ועם אחי דני, יליד נובמבר 1956. בדרך כלל אנחנו "עושים שוק" (לרוב בשוק התקווה ולעיתים בכרמל). בשבוע שעבר נסענו לביקור משפחתי בחיפה, עיר הולדתו של אבי. ללא קשר למטרת הביקור, תמיד כשאנחנו בחיפה, אין לעלות על כביש מס. 2 בחזרה לת"א לפני ניגוב חומוס חיפאי איכותי. הדרך מרותי ומלאכי בכרמל לחומוס בעיר התחתית מלווה תמיד בסיפורים של אבא – "כאן גרנו", "כאן היה המחסן של סבא", "כאן שברתי את הרגל" ועוד. הפעם שמעתי לראשונה סיפור על אירוע שהתרחש בשנת 1933, תקופה שעושה רושם, הייתה נפלאה מבחינת ה"ערבות ההדדית" ותחושת ה"קהילה".

מקום האירוע הוא בית משפחת "פייראייזן" (שעוברת על ידי אבא לעשת)– בית חד קומתי ברחוב החרמון 1. בבית נמצאים משה בן השמונה, ציפורה, אחותו הקטנה ורותי התינוקת בת השנה. סבא שלוימה וסבתא מאמה יצאו לבילוי (כנראה לתיאטרון). משה נשאר בבית לשמור על אחיותיו. להלן תיאורו:

רותי היתה תינוקת והיא התחילה לבכות. הרמתי אותה על הידיים כדי להרגיע אותה. רותי נפלה לי מהידיים. (כאן המקום, קוראים יקרים להזכיר לכם שהפוסט אינו על הזנחת ילדים או פגיעות ראש של תינוקות!). חזרנו לסיפור. רותי מתחילה לצרוח (בניגוד ל"רק בכי"). ציפורה הקטנה מתעוררת מהרעש ומתחילה גם היא לבכות. מה עושה משה "הגדול"? מתחיל לבכות גם הוא. אז מה היה לנו עד עכשיו? תינוקת צורחת ושני ילדים בוכים.

כאן מגיע ה"טוויסט". מהמרפסת נכנסים שני זרים (לא שכנים או מישהו שאבא הכיר מהשכונה או פגש קודם לכן!), פותחים את המקרר, מרגיעים את התינוקת, מרגיעים את הילדים ויושבים בסלון לחכות להורים שיחזרו הביתה.

את הזרים האלה משה לא ראה יותר מעולם.

כיוון שהסיפור כל כך "מוזר" לתל אביבי שחי במאה ה-21, אני מרגיש צורך "להאכיל אתכם בכפית".

מה שקרה הוא ששני חברה הלכו להם ברחוב החרמון שבחיפה, שמעו ילדים במצוקה, נכנסו פנימה כדי לבצע מה שנקרא היום troubleshooting. תיקנו את מה שצריך לתקן, חיכו שההורים יחזרו הביתה והמשיכו בדרכם.

בישראל של 2011 היה הסיפור מסתיים באחת מארבע הדרכים הבאות:

1. לאף אחד לא היה אכפת (16% מהמשיבים)

2. הזרים היו מרוקנים את הבית מכל תכולתו (15% לאחר הרגעת הילדים, 40% תוך כדי התעלמות משלושת דרי הבית הקטנטנים)

3. 10% מהזרים היו קוראים למשרד הרווחה כדי להתלונן על הזנחת הילדים (הקוראים יכולים כעת לסיים את התסריט בעצמם – משרד הרווחה בשביתה ולכן לא הגיב, הילדים נמסרו לאימוץ למשפחות אוליגרכים ושנים לאחר מכן התחילו להופיע כמיליארדרים בתוכניות ריאליטי טיפשיות, ועוד….)

4. תשובות 2+3 נכונות. 19% מהמשיבים היו גם שודדים את הבית וגם (כדי לבאס את ההורים עוד יותר), מדווחים למשרד הרווחה.

 היו זמנים……

לתשומת לב התל-אביבים, החומוס החיפאי אגב, נשאר אותו החומוס – פשוט נפלא.

נמל חיפה בשנת 1933

 יובל.